בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 2
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 2

 

רמז אור 2
 
מתוך דבריו של עורך הדין נחום קלר, הסניגור של נֹחַ שטרן:
 
   "אם אני זוכר את שטרן? נח שטרן? חה, אומר לך ידידי, שטרן הוא מאותם בני-אדם שלא על נקלה תשכח אותם. אם אומר לך שכמעט אין יום שאני לא נזכר בו, ודאי לא תאמין לי. אני עובר במקום שיש בו קצת רוח ואיזו אִוושה – סלח לי על הפיוטיות, דוד עמית, אבל אתה הרי איש ספרות – ודיוקנו עולה לנגד עיניי ולא מרפה. זה יכול להיות בחורשה, כאן מאחורי הבית ברמת-אביב, או באיזה מִפלשׁ בתוך העיר, או בגן ציבורי; קצת רוח, ואני רואה את המבט שלו. היה לו מין מבט חודרני כזה כאילו הוא מביט בך אבל גם בעוד מישהו, מישהו שנמצא מאחוריך. זה היה מאוד לא נעים, אבל זה היה טבעי אצלו. הוא לא התאמץ לעשות את זה בכוונה – קלר נוקש במקל ההליכה על מַרצפת החצר – בכל פעם שהייתי מציע לו את אותה הצעה, הייתי אומר לו: 'אני הסניגור שלך, התפקיד שלי הוא לעשות את הטוב ביותר בשבילך, למה אתה מסרב לעזור לי?'
   הוא היה עונה לי: "אני לא אלך לבדיקה.' ככה, חד, והמבט שלו הזה, האישונים כמו שני חרוזים נעים כלפי מעלה – ממש מתחבאים בתוך השפם הדק.
   אומַר לך ידידי, אני חושב שהוא פחד שישימו אותו בבית-חולי-רוח. זה מה שאני חושב – נקישה במקל – בגלל זה הוא לא רצה ללכת לבדיקות אצל הפסיכיאטר. הוא העדיף ללכת לכלא. תבין, אז החברה שלנו לא הייתה כמו היום. היום כל שמענדריק עושה הצגות של משוגע ומוציאים אותו מהצבא. נעשינו כמו האמריקאים: מי שלא היה אצל פסיכולוג הוא לא בן אדם. אבל בבית-חולי-רוח, כך קראנו לזה אז; לא בית משוגעים, אלא בית-חולי-רוח – הוא ידע שהוא ייגמר, והוא צדק."

 

נקישה 1

נקישה 2 

רמז אור 1

 

2 תגובות

  1. שמעון מרמלשטיין

    כשאני קורא את זה . אני מתמוגג. עולם של טרוף. משהו בין גוגול למילכוד 22.
    אני מניח, רני, שעל העדויות הנחת שכבה עבה של אופי. לא?
    וייתכן כי עורכי דין דיברו כמו משוררים? (בעצם גם היום, הם נסחפים לכיוון.)
    מפלש זאת מילה שלא נתקלתי בה. זאת המצאה
    או עירוב בין מפלס לקומה מפולשת?

    • שמעון היקר, ראשית, תודה על הקריאה. אכן למִפלש כיוונתָ נכון. אין זו מילה שלי. תמצא אותה במילונים: הן במשמעות פסז' והן במשמעות דרך מפולשת, מעבר פתוח. השתמשו בזה כבר: ביאליק, שמיר וטביב. ובאשר לעורכי הדין, אתה לא שמעת את השפה היפה של חיים שטנגר ידידי שהוא משורר במהותו ועורך דין במקצועו. זו עברית נפלאה. יש עורכי דין כאלה, ודאי היו בעבר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל