בננות - בלוגים / / ריאיון עם עמוס אדלהייט על שירתו. חלק ראשון
רן יגיל

ריאיון עם עמוס אדלהייט על שירתו. חלק ראשון

 

איגרת מפלסטינה ואחרים. ריאיון עם עמוס אדלהייט על שירתו

חלק ראשון

בעיון קצר בספרו החדש של עמוס אדלהייט, משורר נפלא בעיניי שערך עִמי לשם הגילוי הנאות את "עמדה – ביטאון לספרות" במשך שנים, נתקלתי שוב בשיר נוף קצר, דחוס ויפהפה שריגש אותי עוד כשקראתי את כתב היד לפני שנערך וסודר. הנה הוא:

    "ים ניצנים המאיים לבולעני/ החיזיון הנשגב מִמְּלון דיפלומט ים תל-אביב הומֶה אדם ואוניות/ צפונה מִזֶּה סידני-עלי על מתרחציו/ העירומים וטנטורה=איים סלעיים רוחצים בַּכָּחֹל העמוק/ חוף אכזיב רוֹחֵשׁ/ בְּשַׂר התרחשׁוּת טֶרֶם עתלית/ הכרמל הנישא חותֵר אל הים/ במישור היחיד הָרָץ לקראתנו/ במישור עתידנו הרך כְּחוֹל הימים/ לבן מִתְפַּרְפֵּר נרמס ברגלנו חֹם עתידנו/ נמתח מראש נִקְרָתֵנוּ ועד גיבּרלטר" (ים ניצנים, איגרת מפלסטינה, עמ' 8).

   חשבתי לעצמי כמה משוררים צעירים יותר או פחות יכולים היום להעמיד שיר נוף שיתאר ברגישות חווייתית אישית שכזאת את קו החוף שלנו הישראלים, אשר עתידנו כאן לוּט כְּאֵד העולה מן הים. יצאתי אפוא לראיין את עמוס אדלהייט היושב כבר כמה שנים בבלגיה כחוקר ספרות ופילוסופיה של הרנסַנס, לשאול אותו על ספר שיריו החדש ולקבל ממנו כמה תובנות על המצב הפואטי העכשווי, הַדֵּי עגום בעיניו.

רן: במה נבדל ספר השירים "איגרת מפלסטינה" (עמדה/כרמל 2008) משני ספריך הקודמים "נשימה" (עמדה 1996) ו"סמדריס" (עמדה/ביתן 2001)?

עמוס: "איגרת מפלסטינה" שונה בכמה רמות והיבּטים. ראשית, מדובר במהלך קונקרטי, בהכּרה שגם לגיאוגרפיה מוחשית יש מקום, בעוד שבשני הספרים הקודמים המהלכים היו מופשטים יותר וחתרו נגד הקונקרטי. מהלך זה נוגע בגילוי של חשיבות הנוף בשירה, תגובה על העדר שירת נוף משמעותית בשירה העברית המודרנית, אולי תגובה על הזִלזול המודרניסטי העמוק בנוף ובשירת נוף מודרניסטית מבית המדרש של אסתר ראב ונח שטרן, יעקב פיכמן ואבות ישורון ועד הרולד שימל (ובהקשר השירה האנגלית שירי א. א. קאמינגס).

   אבל הנוף המוחשי והקונקרטי של טבע ושל עיר הוא גם פירוק וגם הַמְשָׂגָה של תודעה ורגש, הוא כולל גם את החברתי והפוליטי במובנים הרחבים והעקרוניים ולא המיידיים-חולפים. שנית, ההשתנות של הנוף ושל החברה הארצישראלית מנקודת מבט עכשווית, זוכה לפריצה היסטורית הן מבחינה תוכנית-נאראטיבית, דהיינו תיאור קורותיו של חלוץ שמגיע בימי שלטון התורכים, והן מבחינה צורנית, דהיינו שימוש בתבניות שיריות קלאסיות כמו הסונֶטה והאידיליה ועִדכונן בתחביר מתוח ודחוס המעניק להן רלוונטיות חדשה. ההשתנות הזאת על פני רצף של נוף ושל זמן היא הנושא של הספר שהוא מובנֶה מאוד: לאחר שלושה שירים מרחביים עוטפים מגיע הקורא לכליל סונטות שבמרכזו השינוי האדיר שעובר הירקון וסביבתו, ועוברת העיר תל-אביב, מהבאוהאוס אל גורדי השחקים. כל זה דרך עיניים פלסטיות של מי שמאיים לעזוב נוף זה, עזיבה שמתבררת כסוג של מוות.

   "צוֹפֶה בָּךְ נסער בגַנים השוממים של הירקון המִתְמָרֵק דביק ומִתְעַפֵּר נמתח/ בִּבְרַק השיכונים החדישים נישא על כֶּתֶם השקיעה/ ענן על ערוצים נקצפים ניגרים על סלעים/ באור המִתְכַּלֶּה המשתבּר המאפיר/ בָּאור הירקוֹני המתקומֵם אֵדים נוגסים בחיינו פּולְחים את יִתְרוֹת הַחֹם/ כְּמוּסוֹת בוערות בלחיינו הבּריוֹנוּת המתגבּרת של ההוֹן תלויה/ בהסדרי ביניים ניתכים כְּתַלְתַּלִּים מְשֻׁנָּנִים על גִדְרוֹת הקפיטל הדוֹקרני/ בסעיף רוח אור כַּרְכֻּמִּי סגול עֲצָמים בְּאור חִוְרוֹנָם הָרָזֶה חוברים/ אל מבוא הנשגב המוזהב הנרקם בְּצַמְרֵי ענן/ בּעֵרת סערה מִתְחַשֶּׁלֶת בכנפי עורבים מַרְקִיעִים/ מישורים רְכוּסִים בפלדה כּוֹכָבִית מדשיאים בּחלוֹף רוח עיר/ כְּמֶשִׁי הגשם הצח רך וזורם מענן אלוהִי נִפְרָד היחיד מעירוֹ ניתָק/ מִשּׁוּלֵי עיר אבק נִסְגֶּפֶת מָחוֹל רַכֶּבֶת שׁוֹקֶקֶת עוד בּו/ הֵמָּה עוד בָּנו הולכים וגבוהים נופֵי הילדוּת הרָזָה הירקוֹנית" (סונֶטה ט"ו מתוך שער ירקון: כליל סונֶטות, איגרת מפלסטינה, עמ' 24).

   מכאן מגיע הקורא לאידיליה שהעניקה לספר את כותרתו וכוללת כרגע שתי פתיחות ושבעה עשר פרקים. חשוב לי לציין שזה רק חלק מהשלם, שהאידיליה הזאת עוד ממשיכה ונכתבת, אבל היה נכון לתת כאן חלק שהוא כבר מספיק משמעותי. הגיבור הארצישראלי הגברי עומד כאן במרכז דרך שתי דמויות: מרציאנו, צעיר יפואי של ימינו ומרקוביץ', חלוץ רוסי שמגיע ליפו על-סף פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כאן הדיאלקטיקה בין עבר והווה משחקת תפקיד מפתח.

    הנה מופיע מַרְצִיאָנוֹ ביצירה, גיבור ההווה: "מרציאנו חוצֶה את גַן הַתָּמָר בְּרגל קלה מותיר בחַדרו צִלְלֵי/ חֶזיונות ושִׁבְרֵי חלומות לא פתורים אין פנאי כעת/ יש לעקוף את חומת השיכונים שנִבנו זה לא כְּבָר/ לחסל את דַּרְכֵי הקיצור הנוֹחוֹת לעכּב את הֶעָמֵל מֵעֲמָלוֹ/ נוֹשְׂאֵי נֵטֶל עצמם על כתף רצוצה ניגָפים מפּנֵי מִשְׁתַּכְּנִים חדשים/ אֲבָל פִּרצה יש דרכּה ניתָן לְקַצֵּר קִמְעָה/ הנֵה הוֹפָּה הוא כבר עובֵר כשקריאות בגבּו מתהדקות כְּחֶבֶל צולפות כעלבּון/ עבריין פּורֵץ יָפוֹ יָפוֹ/ מוּלוֹ כִּבְדֵי גוף שנֵי שוטרים הנֵה הנֵה יפו יפו בוא עכשיו/ איתנו אין מָנוֹס יום אבוד זה רק קיצור כלום לא יועיל אַתָּה/ כְּבָר תיק אצלנו מכאן יותר לא תחמוק דַּי גנבתָּ/ באמת ככה ככה צרות אתה מרציאנו רק צרות מתפרנס מִמָּה אַתָּה/ לא סוטֶה בְּמִקְרֶה אולי תזוהה בתמונות הגבּות קצת כּהות/ המצח נחוש השיער לא עבר שום שינוי מרציאנו זה אתה/ כאן נשען על גָּדֵר ומֵציץ על חַם אתה מרציאנו אצלנו גמור אנחנו/ נמצא זאת פריצה אחרונה שלך מרציאנו/ בדמוּת חקי נקי של חלוץ ציוניסט מרציאנו חצה את מפתן השחרור/ משוחרר לעת עֶרֶב מיום העינוי דבר לא נמצא להפליל/ עקשן מרציאנו כפֶרֶד צעיר לא ניתָן בְּקַלּוּת/ לשׁבור כָּעת אֶל הים/ אֶל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ אחרונות נשברות בין גלים בודדים/ כהתגלויות סְחַרְחַר הראש העמוּס מתבדר בבריזה קלה/ מֵאֵי-שם המצוּלה הולידה אותה קֶצֶף צווארה הצחור נצץ/ מבעיר את עינֵי מרציאנו החוזות/ בְּשֶׁנְהָב נקמר כשצָלַל אחריו נעלם כמו שב לַמְּצוּלָה/ נבלע בין גלים בּוערים בַּשקיעה" (ב. מרציאנו חוצה, מתוך: איגרת מפלסטינה [אידיליה], עמ' 31).

   והנה נכנס גם מַרְקוֹבִיץ' ליצירה, גיבור העבר: "ניצוץ חַי מן השמש על כָּתֵף חשופה מַכֶּה את מרקוביץ'/ הזרוע תפּוּזית בּין צְחוֹר הגופייה ועֲלֵי הדר מוריקים/ פירות נתלשים בְּשֵׁלִים בְּשֵׁלִים קטיף/ בעיצומו זיעת בחורים נוטפת מן הענפים המתבדרים על לְחָיֵי בחורות/ מְפִיחִים אודם טהור על חיוורון מִדרון לֶחִי צַח/ שנטבּל בְּצֵל קִמרונות כְּרַךְ/ נפער כלוע אָפֵל פִּיות בלי שיניים חומדים שעה שומֶמֶת בחוּצוֹת/ המיטה המוּצַעַת היא חלום רחוק שיירות עננים קפואים נמזגים באֵדֵי הנהר/ חלום וזיכרון שטים במצחו מרקוביצ'ים בפתחים מצחינים/ של בתי חרושת במדים אפורים שטים אֱלֵי יום עָמָל ללא קֵץ/ מרקוביצ'ים שפוכים בחוצות תחת הלוּקס יקרא בַּלילות/ קוֹדֵחַ על פְּנֵי הגווילים הצודקים לעד ודִממת צִדקתם/ תעמיק בחֲשֵׁכָה הלוכדת מכאן גן עדן של אֶביונים/ ומכאן גבעולי הניצוּל נובטים בעבודה הנצבּרת על פני שנים/ כאן נסחרות הסחורות שמחירן כחטוטרת על שִׁכְמֵי יוצריהן/ עֲצָמִים אטומים כאן נחים בכובדָם מעולפים בחום הדביק כסובייקטים/ תפוזים נתלשים מן הפרדס    מה לך? מְנַעֲרוֹ מיכאל ידידו קָפָא פתאום/ בהַכְשָׁרָה היו נותנים פאץ' בראש והכֹּל מסתדר/ כמו חדש וזרוע תפּוּזית עוד קוטפת ורֶסֶס הפרי ניתז/ עת תפוז נִתְבַּקַּע כל טיפה רִבבת נקודות אור זעירוֹת משייטות מפלחוֹת בסכּין רֶגֶשׁ מתעורֵר/ חֲשָׁאִי לאחוז בִּזרוע חזק לְפַלְּחָהּ בִּתשוקה שאין לעמוד בה/ פְּלָחִים לְמַלְכוּת השפתיים לַחֵך הֶחָרֵב פרצים כרוּחוֹת זאבים ודובים/ באדמת ארץ ישראל קטיף מֵרֶחֶם אֵם עַתִּיקָה מר החמסין היוקד/ בגרון הניחר מִלַּהַט שאגות כמוסות של התחדשות ותום נעורים כְּלֶהָבָה ניצת/ מֵהַנֵּר הבּוער כִּסְנֶה של הגוף הצעיר החומֵד בפרדס הקוֹלוֹנְיָה/ הֵדֵי צחוק עֲקֵבוֹת חרוּטים בַּחול אחר צוהריים ארוך אחד/…" (ז. ניצוץ חי מן השמש, מתוך: איגרת מפלסטינה [אידיליה], עמ' 39).

   הטריפטיכון "איגרת מפירנצה" מהווה כבר פריצה מעבר לגיאוגרפיה של פלסטינה והוא נועד להזכיר לקורא את קיומם של מרחבים שכנים; אבל ההִשתנות של מקום ותרבות בזמן ובמרחב היא שוב הנושא כאן, בהקשר אירופי הקרוב לי במיוחד, כמי שעוסק בהיסטוריה האינטלקטואלית של פירנצה בתקופת הרנסנס.

   "בְּשַׂר גוף היום נלחץ בחלון פְלוֹרֶנְטִינִי מתנעֵר מֵאֲבַק הלילה/ בִּמערבּוֹלוֹת עננים נִתְכּרְבּלוּ סוחֲרי היום/ ספוּגים בסחורתם שוקעים אל צרכני היום/ מקרקשׁים ורוקעים חֲגוּרֵי שְׁטָרוֹת ומטבעות/ רוֹקחים קפה בשוק של סן אַמְבְּרוֹגְ'יוֹ/ נוכַח הפְּסָלים הדמומים של הקדושים/ אירופה נעשית עיסה דביקה של אינטרסים/ כלכליים גדודי הפרולטריון המהגֵר/ הבלתי משתלם גיבנת על שִׁכמו של הקפיטל/ האירופי הַכֹּל משתנֶה כעת המחירים חוֹדרים עמוק יותר/ וקוֹפֶרָטִי ישבּית את איטליה/ מוֹכֶרֶת הספרים במִנְהָרָה המובילה לרַכֶּבֶת/ לא תספּיק להתבּגר/ בּגַנים על הגבעות הַטּוֹסְקָנִיּוֹת פְיֶזוֹלֶה/ מַנְבּיטה זֵיתים עתיקים שַׁיִשׁ ספסלים צחור/ עליו ניתָן לְגַפֵּף את פְרַנְצֶ'סְקָה או לָאוּרָה/ לפנֵי המלחמה עשו את זה יותר בַּסְּבַךְ הירַקרַק/ ג'וֹבָנִי וּקְלָאוּדְיוֹ עכשיו בּרח הזמן לכולם/ בּין אצבעות חמדנִיות עורכי דין ונוֹטַרְיוֹנִים/ מְחַשְּׁבִים מה נותר מכל שהיה אירופה…" (איגרת מפרינצה [אידיליה], עמ' 61).

   שיר הסיום הוא שיר אהבה שלא ניתן להמשיך בלעדיה. המִבניוּת הזאת, בספר שמסכם את כתיבתי בשבע השנים האחרונות לא קיימת בשני הספרים הקודמים. אבל יש כמובן גם דמיון וקשרים: את התחביר המתוח והדחוס אני מפתח בהדרגה ובהתמדה מן הספר הראשון. ספר מבחינתי הוא סיכום, מוצלח ככל שניתן, של תקופת כתיבה, וכך זה בשלושת הספרים. ניתן למצוא סונטות ואידיליה גם בספרים הקודמים. אבל הספציפיות הנושאית והמִבנית מאפיינת את הספר הזה שנוצר יותר כמצע או תבנית מאשר כאוסף.

רן: נראה כי בשירה העברית-ישראלית חסרות דמויות כשם שהיסוד האֶפִּי חסר בה. אצל אצ"ג הן קיימות, אצל יעקב פיכמן וזלמן שניאור, יצחק למדן, ואפילו אצל ביאליק ב"מגילת האש" שהוא נסיך יגון היחיד והאינדיבידיאום. בשירה העכשווית להוציא ניסיונות מרוחקים כמו "לואל" להרולד שימל ו"אדם פולו" למשה בן-שאול, הדבר נדיר מאוד. אבל הוא דומיננטי בספרך. האם תוכל לפרט יותר על שתי הדמויות המצויות באידיליה "איגרת מפלסטינה" ועל הזיקה ביניהן.

עמוס: החתירה נגד השיר הלירי הקצר, החווייתי, האנמי בהרבה מקרים, יכולה להיעשות באמצעות הרחבה של המצע השירי. שירים ליריים חיוורים ואפורים של חקייני נתן זך תמיד הפריעו לי מאוד. דחיסות תחבירית, המְשָׂגָה והפשטה, תיאור ובנייה של נופי מדע בדיוני ופנטזיה, מופשטים וריאליים, היו האמצעים שלי בקובץ שיריי הראשון – "נשימה". ב"סמדאריס" – קובץ שיריי השני – הוספתי איזה ממד של נתונים, נֶפַח או הֵד שהוא הרבה מעבר לאֲנִי השָׁר. אין יותר אני שר, יש המון אלמנטים שמתארגנים בתוך תחביר דחוס ומתפרצים החוצה. ויש שם כבר אידיליה הנקראת "שחמט בגן" שהיא עוד סוג של הרחבה.

   "איגרת מפלסטינה" היא אם כן השלב המתבקש הבא. היא אכן סוג של אֶפּוֹס, שיר שמדבר על תקופה ושבמרכזו יש דמויות שנכנסות ויוצאות. דמות הגיבור הארצישראלי הגברי היא במרכז ולצידה דמויות אחרות, חלקן גיבורים של ממש מן המציאוּת כמו יוסף חיים ברנר, אשר ברש, יעקב רבינוביץ, אסתר ראב, ש"י עגנון וכד'. הדמויות כאן הן שונות מהדמויות אצל שמעונוביץ' (דוד שמעוני), למשל, שלא הזכרת בשאלתך וכתב אידיליות, שהמפורסמת בהן היא "מַצֵּבָה" שבה מתואר בית קברות כמקום שוקק חיים.

   אצלי הקוֹאוֹרְדִינָטוֹת הן "הַקֶּבֶר בַּיַּעַר" של אורי צבי גרינברג שמכיל עוצמה אֶפִּית ודרמטית בלתי רגילה, ו"אַרְעָא" (ארץ) של הרולד שימל, שהוא כבר פירוק מודרניסטי ובירור מושגי מקום וחֶלקי מקום. הופעת דמויות אם כן היא חלק מן החתירה אל הקונקרטי, אל הספציפי, אל ההיסטורי. כל זאת כנגד הפוזה הספרותית, הדימויים המופרכים, הטשטוש וההשכחה של מציאות ריאלית וקונקרטית.

   מרציאנו הוא הגיבור היפואי, צעיר בשנות השלושים העובד כמודֵד לפרנסתו ונושא על שִׁכמו את נטל היָפוֹאיוּת, משמע ישראל השלישית, על הזלזול וההשפלה הנלווים ליפואיים של שנות האלפיים. מרקוביץ' הוא חלוץ ציוניסט שמגיע מאודסה בשנת תרע"ג (1913). להיכן הוא מגיע? ליפו כמובן. יפו היא נקודת התחלה והיא גם די במרכז הציר הגיאוגרפי שנבנה באידיליה. אני עצמי נולדתי ביפו בבית החולים "צאלון", שפעם היה בית חולים של ממש עם מחלקת יולדות. אז ניתן לומר שיפו היא גם נקודת ההתחלה האישית שלי.

   הקשיים והחלומות של גבר צעיר במקום חדש שהולך ונבנֶה בצל אירועים אישיים וציבוריים הם הציר הנאראטיבי באידיליה. מרקוביץ' נעשה פועל חקלאי והוא נודד מהמרכז צפונה. יש לו חתול, יש לו אהובה. הם מטיילים, הם עובדים. כמו שהעבר פלש להווה, כך ההווה פולש לעבר. הגבולות גמישים והדינמיות השירית מאפשרת זאת. בתוך כל זה מתקיימת הדחיסות התחבירית, לשון מודעת לרְבָדִים ולמבּעים שנשכחו היום בעברית המדוברת שנעשית צרה וענייה מרגע לרגע. יש מוזיקה וקצב, אבל ודאי לא חרזנוּת טפלה בנוסח כתב העת "הוֹ!" שבראשו עומד דורי מנור.

   אומנם יש אצלי דמויות, אבל אני רואה עצמי עומד במאה שמונים מעלות ממשוררת כמו מאיה ערד שניסתה לכתוב שיר אפי, רומן בחרוזים, כמו "מקום אחר ועיר זרה". הניסיון לחקות את אלכסנדר פושקין בעברית נראה לי טכני, פתטי ומת. בוודאי שיש אנלוגיה ברורה בין מרציאנו למרקוביץ', גברים הנאבקים על זהותם ומקומם כאן. הפער בין שתי התקופות הוא עוד נושא באידיליה. כלומר, המהירות העצומה בה מתחוללים שינויים בנוף, בחברה, בארץ.

רן: בשירים שלך מצד אחד, כפי שציינת, קיימת דחיסות תחבירית שנובעת משימת דבר ליד דבר לפעמים בלי מילת זיקה, שִׁעבּוד, חיבּור, יחס. כאילו הדברים מונחים זה לצד זה ולא נובעים זה מזה. עם זאת, אתה תמיד חוזר למבנה הסונֶטה. אומנם חופשית, אבל סונֶטה. כבר בספרך הראשון הייתה זאת הסונטֶה "דם ניגר" ואילו כאן למשל, כליל סונטות על הירקון. מה יש במבנֶה הזה שמושך אותך?

עמוס: אני לא מוכן לוותר על שירה קלאסית, מוזיקלית, מִצלולית, עם קצב. יש בי נטייה נורא חזקה לסונטה המודרניסטית ולאפשרויות, כמו גם למגבלות ולאתגרים הגלומים בה. אני זקוק גם לפינות המעוגלות ולא רק לחודים הדוקרים. רגע שבו נולדת אצלי סונטה הוא קסום ביותר, אני פשוט שומע מילים וקצב, זה מתארגן מעצמו כמעט באופן שהוא חזק ממני. אז אני מוותר בהנאה גמורה ומתמסר לסונטה.

   הכְּליל הוא יותר מובנֶה: שורה פותחת ומסיימת בדיוק, ואז סונטה מסכמת. אבל עדיין, מילה מובילה למילה וזה מושך אותי באף. לדוד אבידן יש כמה סונטות יפות מאוד, ובשירה העברית לשני היעקֹבּים – שטיינברג ופיכמן וכמובן לשאול טשרניחובסקי. "לואל" של הרולד שימל זה ספר שמכיל מאה סונטות חופשיות מאוד ורעננות; ובספרויות אחרות לאי אי קאמינגס יש סונטות נהדרות וגם לפּבּלו נרודה.

   למה שנוותר על זה? אני לא רוצה ולא מוכן לוותר על זה. כשלומדים שירה קלאסית ביוונית או בלטינית, עם הבעיות המֶטְרִיּוֹת עמן התמודדו המשוררים העתיקים, אז מבינים איזה אתגר עצום ניצב בפניהם. אתגר צורני הוא אתגר ממשי עבור משורר מודרניסטי. זה גם חלק מן הדחייה של האני הלירי השר רק מטר וחצי מקצה אפו. די עם זה, הנה אפשר להציץ החוצה, מעבר לאגו ולחוויה הפרטית ולהתמודד עם צורה קלאסית ולדחוס לתוכה הכול. גם חוויות אישיות ואגו כמובן.

   למעשה, בכל מה שאני כותב שהוא לא סונטות, יש גם חלקי סונטות, אפשרויות מִבניות שיצא שהתארגנו אחרת, אבל היו יכולות להיות סונטות. אין כאן או דחיסות תחבירית או סונטות. גם בסונטות יש דחיסות, ובדחיסות, או בִמבנים החדים יותר, המתפרצים, יש סונטות.

   הנה שלוש סונטות יפות של עמוס אדלהייט, כל אחת לקוחה מספר אַחֵר.

   "דם ניגָר מהקירוֹת, פּודֶה את חיוְרונָם/ כמו ניתַז מתוךְ וְרִידָיו שֶׁל שַׁחַר מַר/ חזוֹן עכור כאחרית חייו של מישהו זָר נֹאמַר שֶׁלְּךָ/ נֹאמַר אַתָּה:/ מַטַּח כְּרִישָׁיו שֻׁלַּח/ כזרועַ שהונפה לְגובה וצנחה על אגָּנֵךְ – / שׁיקוּי גוֹאֶה מִכַּד צונֵן נרקָח מעשביו של ים אָפֵל// מִנַּיִן אקַח אותָךְ שאַתְּ כְּרוּכָה בתוכְכֵי/ גורל אכזר כבגְלימת עורֵךְ אשר נלגָם/ כְּקֶרֶן שֶׁמֶש ארוכה שמעירה אותי/ ללא מצפּוּן ללא עתיד/ צִחצוח חֲרָבוֹת יעיד, הוֹ כמה שיָעיד תמיד/ על חֶסרונה של הָעֵדוּת המרשיעה – סכּין שָׁלוּף, מראָה גְּלוּפה/ שׁיקוּי אָפֵל מִכַּד צונֵן נרקָח מעשביו של ים גואֶה" (דם ניגר, נשימה, עמ' 34).

   "בזרועַ עירומה אוחַז אותָךְ ולא אַרְפֶּה/ מהחלון בַּחֶדֶר בּו נגנָז/ זהב טהוֹר: סילון של פָּז נמטָר/ מִפֶּה טְעוּן קפֶה עד שיוּטל קיטוֹר שָׁרָב/ תוסס וּמְרַפֵּא;/ עסיס רווּי ילהַט מבֵּין שפתַיִךְ/ תמצית חרצית לימון ניגָר נָמוֹג/ בתוכְכֵי אוויר בּועֵר/ לְרגע לא רָפֶה לא מוותר רוצֶה לקרוא לָךְ/ לְרגע לא אקרָא אָגיף אֶת הרצון/ שלא להיות אלא רָפֶה ומוותר כְּדֵי שאהיה ראוי יותר/ לָבוֹא כדי שאֲקַדֵּשׁ את הוויתור/ ואנתר כדְרור מהחלון בַּחֶדֶר בּו/ נגנָז זהב טהוֹר (בזרוע עירומה, סמדאריס, עמ' 29).

   אֶלְגֹם אותָךְ כַּערפל נגוֹז בַּשַּׁחַר הַנִּרְקָם/ פּקָעוֹת פּרוּמוֹת של אור נפרָשׂ כרשָׁתות על השָׂדות היְקוּצים/ של הבּטוֹן המאפיר אֵדים של ים שְׂרָבי נפלָח בְּגֶדֶם אֳנִיָּתִי/ קלִפּה על תהומות על ים רוגֵש על מַחֲשַׁכָּיו של לֵב אֹפֶל/ תהום נפרשׂת בחשאי שני צעדים ממקומִי כנקודה/ כְּצֵל סתווי נושֵׁר נרמָס כקֶצֶף עננים על ההרים/ שני צעדים בערב החורפי אגמַע/ אותָךְ בָּרוּחַ השקוּעה בין מִגְדְּלֵי זכוכית/ בָּאור המתערבל מאחורי גבעות רמות מַוְריד היום/ המֵצַח הנוצֵץ שלָךְ זורֵם איטי אלַי בָּאוֹר המתפּורֵר/ בָּאור המתחוֵר מוּגָף מאחורֵי התריס נכסף/ באור הצהבהב המתקלף בְּמדרגות ההר בַּסֶּלַע היצוּק/ אמתין לָרֶגַע הבּועֵר שלָךְ בָּעֶרֶב הנרקָם/ לַפּיד קפוּא ברוח המצמית בַּשֶּׁמֶש הנָמֵס אל תוך הַים" (לגימה, איגרת מפלסטינה, עמ' 9).

 

המשך יבוא…  

       

 

     

     


 

 

 

22 תגובות

  1. אני מפרסם כאן ריאיון שערכתי עם עמוס אדלהייט, חבר קרוב ומשורר, ואיש ספרות אהוב מן המעלה הראשונה, שלמדתי ממנו הרבה לאורך השנים וחלקתי עמו הרבה מן התפיסות הפואטיות. לאחרונה פרסם עמוס ספר שירים נפלא בעיניי "איגרת מפלסטינה", ורק עניין זה הוא סיבה למסיבה ולשיחה על שירתו ושירה בכלל.
    החלק השני של הריאיון יפורסם בקרוב. רני.

  2. דפנה שחורי

    רני, הראיון נהדר
    מדובר במשורר חזק-שורות פניניות

    מחכה להמשך

  3. דפנה, תודה רבה לך על התגובה. אני חושב שאצא למסע הסברה קצר לגבי שירת שנות ה-90 שהתחילה עוד בסוף שנות ה-80ועמוס וכמובן גם את, חלק מרכזי ממנה. ישנה שמועה רוחשת, מרושעת ומניפולטיבית כי רק עמוק לתוך 2000+ חזרה השירה לאיזשהו מרכז דיוני משמעותי מסיבות אסתטיות של כישרון המשוררים ולא מסיבות סוציולוגיות של הקשר. לטעמי, זה הֶבֶל! הייתה כאן שירה מעולה בשנות ה-90 בעידן הפרוזה הרזה. נכון שהיא לא הושמה במרכז הדיון, אז אולי זה הזמן לשים אותה. רני.

  4. רן, נפלא הרעיון לראיין את עמוס שהוא משורר מעניין בעיניי, והספר החדש מרתק בעיצובו כמו גם בפואטיקה ובתכנים שלו.

    • ללי, תודה על הפרגון. עמוס הוא באמת משורר עמוק ומעניין. שמחתי לראות אותך ב"סוכר" בעת השקת ספרו ובואי – אם את יכולה בימי שישי – שוב אל שולחננו. להשתמע, רני.

  5. איריס קובליו

    רני תודה. לא הכרתי. ממה שהבאת מסקרן מאד להשיג את ספריו לקריאה מעמיקה. אהבתי את הגדרתך: "דחוס ויפיפה" הראיון מרתק. גם הוא דחוס ויפיפה.

    • איריס, תודה רבה לך על התגובה החמה. עמוס אדלהייט הוא באמת משורר אהוב וחשוב מאוד בעיניי, ואני שמח על כך שקראת ואהבת את הריאיון. אכן הפואטיקה שלו מתאפיינת מאימאג'יזם דחוס ואסוציאטיבי ויש לו שורות שיר מאוד יפות, כמו שדפנה הגדירה יפה, כמו פנינים, פניניות. מקווה לשמור על קשר. אני נכנס לבלוג שלך, קורא ואף אגיב בקרוב על השירים שפורסמו בעבר. להשתמע, רני.

  6. היי רני, (חצי) ראיון חשוב ותורם להבנת שירתו של עמוס, שהיא תובענית מעצם טבעה.
    נדמה לי כי אחד המפתחות להבנת המניע את שירתו של עמוס הוא הפניית המבט החוצה. וכוונתי היא שהשירה שלו אכן מַפְנָה את המבט מבפנים, מן האני והתרחשויותיו הפנימיות, מַפְנָה את המבט אף מן ההשלכה של הפנימי אל החיצוני, יוצאת מן המקומות הללו, ומיישירה את המבט לחיים פואטיים המתרחשים בחוץ.
    החיים הפואטיים הללו, המבע החיצוני הזה, נדמה לי מתחלק לשניים:
    1. תיאורי נוף, שניתן לומר כי הם נעים בין אימפרסיוניסטיות דקדקה לבין אכספרסיוניסטיות דקה גם היא (שכן יש כאן המנעות מהשלכת רגש אינטנסיבית, כפי שציינתי). תיאורי הנוף הללו נעים מהמקומי, פלסטינה, ועד הבדיוני והפנטסטי, מגוף האהובה ועד גוף הכוכבים, וכל אלה לא פעם ולא פעמיים מונחים בחדא מחטא.
    2. ומה שמאפשר את הנחתם יחד הוא החלק השני במבט החוצה אליו מתמסר עמוס, והוא מדיום המילים עצמו. כלומר השירה שלו נותנת ערך, חיים, התקיימות עצמאית לגוף המילים, אם במנגינה, אם בתחביר, אם במבעים סמנטיים היכולים להתקיים לכאורה אך ורק במישור הלשוני. אם תרצה ניתן לקרוא לזה התמסרות לאסטיקה של השפה, אבל אסתטיקה כנושאת ערך, כבעלת תוקף, מהות, ולא כמשחק בלבד.
    אני חושב שמדויק יהיה לומר כי מדובר כאן באמון מחודש בקיום חיצוני וביכולת המילים לומר אותו. יש בשירתו שילוב של מודרניזם חזק בדרך בה הוא מנסה את המילים, ומצד שני יש בו משהו קדום יותר ועתידי גם יחד, בדרך שבה הוא מתנסה עם המילים מתוך אמונה בהן. הוא מנסה אותן הן כריטואל ממשי והן כתיאור.
    לעיתים אני מרגיש כי המילים אצלו והמרחב הם אותו עניין, האחד הוא הוא השני, ואת זה אני אוהב מאוד, ולעיתים המילים אצלו הן מַבּוּע עצמאי של קיום, שאת זה אני בכלל אוהב. חן.

    • חן, היטבת לנתח ולתאר את שירת עמוס אדלהייט. דייקת מאוד. אהבתי מאוד את המשפט. "תיאורי הנוף הללו נעים מהמקומי, פלסטינה, ועד הבדיוני והפנטסטי, מגוף האהובה ועד גוף הכוכבים…"
      אתה כל כך צודק ובוא ואאשרר לך זאת, כי אין טוב מן היצירות עצמן להוכחת הדבר. הנה שיר מוקדם, יפהפה של עמוס שאינו נקי מהשפעות יונה וולך, אבל ממחיש מאוד את אשר כתבת.

      המראה

      יצאתי לטיסה בִּשְׁמֵי הָאֵשׁ
      מעל לזוֹך הכוכבים והשקיעות
      צהוֹב.
      ריח חרציוֹת מַר בפרוּדוֹת חמצן קלות;
      צהוב מלא ערגה עטוי כְּעָנָן בלתי הפיך
      של צבע וצורה.
      נושם בּפִרכּוּסים ונחירות מֵפיק מן המקור
      אוויר טהור.
      המרחָב מָלֵא בּוֹ עד קָצֶה
      ורוֹעֲדוֹת שְׁמָשׁוֹת
      ואור כחול ממלא את הֶחָלָל
      ורועדות שמשות גדולות בְּרַעַד לא מוסבר
      כשאור כחול מֵציף את הֶחָלָל.
      המִפלָסים התחתונים מתחממים
      וְאור אדום ניצָת.
      לחזור מן הטיסה בשמֵי האֵשׁ
      מעל לזוֹך הכוכבים והשקיעות
      בהיפוך בין-כּוֹכָבִי אחד
      בשמֵי האֵשׁ הרוטטים
      צהוֹב בְּרַעַד לא מוסבר

      Vשיר הזה פותח את ספר שיריו הראשון "נשימה", וחן, אהבתי את החדא מחטא, זה קצת ארמית על החשבון, בשבילי. רני.

      • רני היקר, לא תאמין אבל חלפת בראשי כשבאתי לכתוב את הביטוי…
        ואם כן לא אחסוך במילתא דארם, הלא נאמר זה מכבר: "זה נהנה וזה אינו חסר", קל וחומר ובן בנו של קל וחומר כשזה נהנה וזה נהנה.

  7. בין אם במציאות "פלסטינית" מאובקת-רעננה ובין אם במציאות "מרחבית" אסתטית-מסחרית, שגולשות זו אל זו, חרף הקונקרטי-גיאוגרפי, להיות "מקום של שירה ואפשרויות אנושיות אחרות", ובטח בסונטות האהבה – עמוס הוא משורר האור-אופל. היכולת שלו לשורר אור שניגף לאפילה ומתעקש לשוב לזרוח-להקיז באינספור אורות וזהרורים, נפלא ומרשים. נדמה שטשרניחובסקי קשישא מצל מעל ידו הכותבת, וצילו המשך האור. המשך הדור. הקריאה פותחת אותך לעולם של חושניות פנטסטית כמעט, שעולה מתוך אורבניות גסה אך מורכבת, ומתוך רגש אהבה פשוט, שאף פעם אינו פשוט כלל… יופי של ראיון. וספר ייחודי ונהדר.

    • לאה, אני מאוד שמח שהגבת כאן על שירתו של עמוס כי שנינו יודעים הרי עד כמה הוא משורר חשוב בתוך ההקשר הפואטי העכשווי, מעבר לשירים היפים בבודדת שהוא מנפק. יש משהו באידיאולוגיה הפואטית שהוא מנסח המנסה להוציא אותנו כל הזמן מהתקיעוּת שבה אנו שרויים. בכל אופן, זאת הרגשתי. ואת כמובן צודקת מאוד בהבחנה שלך ובזיהוי של שאול טשרניחובסקי כמשורר נוף ורגש פורץ גבולות בתוך הספר "איגרת מפלסטינה" של אדלהייט. וגם לך אני רוצה להראות עד כמה את צודקת. הנה סונטה של עמוס חופשית מתוך "שער ירקון: כליל סונטות". סונטה טשרניחובסקאית עד קצה אוזניה ושורותיה:

      י.
      בעֵרַת סערה מתחשֶׁלֶת בכנפי עורבים מַרְקיעים על הָרַייךְ/ גשם נֶצַח קפוּא זולֵג מִמִּצחוֹת הפּלָדָה מתנצנץ בברקים על הרייך/ רזון החורבּן בו נפסַע שִׁברי סלע חצוב בדפנות שוקקים וגשרים חצויים על הרייך/ אבוקות ניצָתות בבתי התמחוי בלבבות דוממים נכתָמים ודוויים על הרייך/ חתולים נִכחָשׁים נוּגים רכונים בשערייך צַעַר עָנִי בחוצות/ טופפים ענייך בשעת ערב דומַעַת כְּאֵד זכרון העמים הרמוּסים מיתמֵר/ ענני אבֵלות נמוּכים כמישור קודרני מתגלה על הרייך/ צער נרקם על עפעפיים יְקוּצִים משׁנַת לא מנוֹח טווֶה/ קוּרֵי מֶשִׁי צח כחזון על משכימי בּבוקר זורם לעמלו נעדר/ אלי פסגות עדויות דוק ערפל מר על הרייך/ שפתיים זָבות כִּזְבֵי כיסוּפים רִשְׁפֵּי רִכְבֵי אֵשׁ/ בהמיית מעיים רעב בחוצות העיר העברית/ על גדמייך רוח עיר נודדת בברית הרוח/ בין עצי מישורים רכוּסי זכוכית נֶחצים בפלדה כוכבית מתנצנצת".

      הקטפורה הזאת עם כינוי השייכות הרייך (הרים שלך בנקבה) שערייך, ענייך, גדמייך. זה מאוד טשרניחובסקי. רני.

      • הנה סוף סוף התפניתי לקרוא ,רני, הראיון רציני ומעמיק. אתה מגלה בקיאות רבה בשירי אדלהייט ומתיחס אליהם בכבוד ,לא פוסח על שאלות חשובות הנוגעות לתכנים ולמבנה(הסונטה ) כמו כל מאמרי הבקורת שלך שזכיתי לקרוא מעל במה זו , גם מאמר זה רציני מענין ויסודי המבוסס על ציטטות מרובות משירי המשורר ולא מפריח דברים בעלמא. טוב שהבאת , רני, נעים להכיר, אף שליבי נוטה דווקא אל השיר הלירי שלא תמיד הוא חיוור ואנמי, ולא בהכרח מחקה את זך

        • חנה, שוב תודה לך. מובן שאני – ואני מניח גם עמוס – אוהב שירה לירית חזקה ומרגשת. אני אוהב מאוד את יעקב פיכמן, אברהם חלפי ואת דן פגיס ואף אחרים. זה בפירוש עניין של העדפה. אגב, הביקורת על זך, היא לא רק מן ההיבט הלירי. צריך לזכור שזך כתב גם פואמה כמו "המוות בא אל סוס העץ מיכאל", שהיא בעלת יומרות מרחיקות לכת הרבה מעבר לשיר לירי קצר בן 15-12 שורות, ועוד דברים. אני סבור שהביקורת היא על הצרת נקודת התצפית, צמצום הקונוס, כאילו יש טון נכון אחד – אני מזכיר לך את השיר של זך: "הטון של אודן הוא הטון הנכון" – שירה יכולה להציע הרבה אפשרויות. היא אינה חייבת לדשדש באותו מקום. ואין מקום נכון. היום מקובל לחשוב שאם נדבר בשקט (הרגש המאופק) נקלע יותר, ניגע יותר, נפצע יותר, ואין זה בהכרח כך, אלא כל מקרה לגופו. ראי למשל את אבות ישורון, אצ"ג ואברהם שלונסקי – כל מיני אפשרויות גלומות בכתיבת שיר וזה נפלא. רני.

          • מאוד אוהבת מספר שירים של זך (לא גורף)וביניהם את" המוות בא אל סוס העץ מכאל" אישית אני מתחברת אל שירה יותר מופנמת, שהיא מעט המכיל את המרובה. שירה רבת מלל -מלאה אותי, עודף פאתוס -מרחיק אותי, וזאת בלי שום קשר לאיכות השיר ,פשוט ענין של העדפה אישית וטעם אישי, זה קשור לאופי ,רני, שירי נוף וטבע האהובים עלי הם שירי אסתר ראב ורחל ולאה גולדברג המדהימה ,ושירי עמיחי הם מעין התנ"ך הפרטי שלי. תודה, רני, על שהצגת בפנינו משורר חשוב זה.

          • חנה, כל המשוררים שמנית כאן הם אכן נפלאים בדרכם, אבל הפתעת אותי עם אסתר ראב. לא רבים מכירים את שירתה המרגשת. עמוס אדלהייט אגב, כתב פעם בחוברת "עמדה" מאמר מקיף על שיריה והוא מאוד אוהב אותה, ואף הושפע משירי הנוף האינטנסיביים-אקספרסיביים שלה. ספרה הראשון "קִמשונים" שיצא בהוצאת "הדים" של אשר ברש ויעקב רבינוביץ ב-1930 – הוא קסום ויפה להלל. רני.

          • למדתי את שיריה באוניברסיטה ואף לימדתי אותם בבית הספר כחלק מתכנית הלמודים .אני אוהבת ,רני, את יחס הכבוד וההערכה שאתה רוחש לענקי הספרות העברית של העבר, שהרי נאמר שאין להוציא ישן מפני חדש

          • חנה, אני מסכים לגמרי עם אמירתך. אני אוהב לראות ספרות כחלק מרצף ולא כחלק מרצף של טראומות שעושים הדורות הבאים לקודמיהם, ולהפך. עם זאת, נשמרת זכות הביקורת לקבוצות ספרותיות, אם יש להן איזושהי אג'נדה פואטית. רצוי שלא תהיה כולית (לשון הכול) יתר על המידה. אפשר נגיד להבין פרוזאיקון כמו ז'אן פול סארטר הצעיר שביקש לבקר את פרנסואה מוריאק והפרוזה הנוצרית שלו. אפשר גם להבין את הביקורת הנקודתית של זך על אלתרמן, אבל לא צריך לקנות אותה כחזות הכול – השירה! – כמו שעשו משנות ה-60 ואילך הן במאמרים פרוגרמתיים והן בשירה עצמה. זו טעות בעיניי ותקיעוּת מסוימת. כיף להתכתב איתך, רני.

  8. מחובבי השירה

    הנה משורר לא ידוע ברבים, אבל השירים היפהפיים המובאים כאן מעידים כי מדובר במשורר חשוב ביותר, משורר העולה עשרות מונים על משוררים אחרים
    חתני פרסים ומורים לכתיבה יצירתית באוניברסיטאות.
    הכיצד הדבר? האם אין מבקרים שיצביעו עליה בעיתונים, באוניברסיטאות.
    אינני מבין כיצד שירה נדירה ורבת יופי וחכמה שכזו לא זכתה עד כה להיות בשער רבים.

    • חובב שירה חביב שכמותך. אכן שירת אדלהייט הייתה צריכה להיכנס יותר למערכת הדם של המילייה הספרותי: מִלגה, פְּרָס, שילמדו את שיריו במסגרות כאלה או אחרות, שיכתבו עליהם מאמרים, דברי ביקורת, שיתייחסו אליהם באקדמיה, כפי שציינת. תחת לזאת אני רואה לעתים זבי חוטם זוכים לתשומת לב ציבורית על שירתם החקיינית והלא מקורית, וחבל. חבל מאוד שאין מבחינים במשורר חלוצי, אוונגרדי מעין זה, המציע דרכי שיר חלופיות לאלה המקובלות. האוונגרד שלנו אוהב להיות מרופד במשמני הממסד. רני.

השאר תגובה ל דפנה שחורי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל