רן יגיל סופר ועורך
נקישה 2
פסק הדין –
הנאשם, נֹחַ שטרן, נאשם בניסיון לרצוח ב-20.6.1953, בשעה 4.30 לפנות בוקר, את החבר דוד הורודצקי. הנאשם לא הודה באשמה. העובדות שהתבררו במשפט הן בלתי רגילות. הנאשם הוא אדם משכיל – מורה ומשורר; היה בן ארבעים ואחת בזמן המקרה, רווק. כשישה שבועות לפני המקרה פנה לקיבוץ גבעת-שרה כדי להתקבל כמועמד לחברות. מזכירות הקיבוץ חשבה להעסיק אותו כמורה בסמינר של איחוד הקבוצות והקיבוצים שנמצא במקום. בינתיים, התקבל הנאשם באופן זמני ועבד במשק, לא בהוראה. הוא גר לבדו בחדר קטן בצריף, לא הרחק מן הסמינר. בחדר היה לו רדיו פרטי, ואחרי שעות העבודה במשק עסק בחדרו בעבודה ספרותית. לא היו לו סכסוכים עם חברי הקיבוץ, אך שיחותיו עם החברים היו מוזרות. המזכּירוּת, או ליתר דיוק המועצה האזורית, החליטה אחרי שבועות מספר שלא לקבלו כמורה בסמינר והודיעה לו שעליו לעזוב את גבעת-שרה תוך שבועיים או שלושה. הנאשם היה צריך לעזוב את המקום ביום שישי, 19.6.1953; באותו יום שישי הודיע כי יעזוב ביום ראשון או שני הבא, ומזכיר הקיבוץ, החבר רבינוביץ, הסכים לכך.
דוד הורודצקי הוא בן חמישים ותשע. הוא חבר משק בגבעת-שרה זה עשרים ושמונה שנים. הוא משמש כיום כספרן הקיבוץ. הוא איש רווק, חולני, וגר בדירה נפרדת של חדר וחצי בתוך שיכון ותיקים, שבו נמצאות ארבע דירות זהות לדירתו. בכל אחת מהדירות הללו יש בתי שימוש פרטיים. בדירה הסמוכה להורודצקי גרים חנוך סוקולוב ואשתו. הורודצקי חולה לב וסובל מקוצר נשימה, ובשעת התקפה הוא זקוק לעזרת שכניו, לכן הוא אינו נועל את דלתות דירתו בלילה. וכשהוא נוקש על הקיר הסמוך למיטתו – זה המשותף לו ולשכניו – שלוש נקישות, נוהגת אשתו של סוקולוב להחיש פעמיה אליו. היא אחות במקצועה, ובשל כך חשה לעזרתו.
להורודצקי לא היה מגע מיוחד עם הנאשם. עד כמה שהוא זוכר היו לו בסך הכול שלוש שיחות איתו – כולן קצרות. השיחות, בין השאר, סבבו על עניין ספרים והשאלתם. השיחה השלישית התקיימה לפי זיכרונו ימים אחדים לפני המקרה. הנאשם פְּגָשׁוֹ ליד הספרייה וניסה ללבֵּן את סוגיית ההשאלה: מדוע אין משאילים לו ספרים. הורודצקי ידע שעל הנאשם לעזוב את המקום, לכן הפנה אותו אל המזכירות לשם השגת רשות לשאול ספר. יש להדגיש, כי להורודצקי לא היה שום קשר להחלטה שנתקבלה לא לקבל את הנאשם לקיבוץ. לטענת הורודצקי, לא חש מעולם עוינות מצד הנאשם, לא בשיחה האחרונה ולא בשום מקרה לפני-כן.
שבת, 20.6.1953, בין 4 ל-4.30 לפנות בוקר, נכנס הנאשם לדירתו של הורודצקי. הוא עלה במדרגות הספורות המובילות לכניסה, פתח את הדלת הבלתי נעולה המובילה לפרוזדור, אחר פתח את הדלת הבלתי נעולה לחדר השינה ונכנס. הורודצקי התעורר מפתיחת הדלת, ראה אדם נכנס בחשֵׁכה ושאל: "מי זה?"
הנאשם התקרב בשקט אל מיטתו, ואז לטענת הורודצקי הואר לרגע החדר באור שבא מבחוץ, או-אז ראה הורודצקי את פני הנאשם והכיר אותו. לטענתו, היה מראהו של אדם שלא מעָלְמָא הַדֵּין. אך הוא הספיק לשאול בבהלה: "מה אתה רוצה?"
הנאשם התנפל עליו, תפס בשתי ידיו בגרונו והחל חונק אותו. הורודצקי לא יכול היה לדבר או לצעוק. הוא ניסה להתנגד לחניקה בנפנוף זרועות, אך איבד את הכרתו תוך זמן קצר. בהתעוררו מעֶלפונו הרגיש שהנאשם ממשיך לחונקו; אז הצליח הורודצקי בכוחותיו האחרונים לנקוש שלוש נקישות על הקיר המשותף לו ולשכנו. סוקולוב וזוגתו הופיעו מייד, כיוון שחשבו שהורודצקי סובל שוב מקשיי נשימה. כשהזוג נכנס לחדר, הדליק חנוך סוקולוב את האור. הם ראו את הנאשם רובץ על הורודצקי, כשהוא אוחז בשתי ידיו את צווארו. לטענת הזוג, הורודצקי לא יכול היה לדבר. פניו היו כחולים, קצף יצא מפיו, ודם נזל מהפה או מהאף. סוקולוב תפס את הנאשם בשתי ידיו וסילק אותו – ללא התנגדות כלשהי – מעל גופו של הורודצקי. לשאלת סוקולוב למה חנקת את הורודצקי ענה הנאשם: "אני רציתי להיכנס לבית השימוש, והוא התנגד לי."
לטענת הזוג, שאינו זוכר בדיוק, אולי אמר הנאשם: "הוא איים עליי."
סוקולוב הוציא את הנאשם מן החדר ומסר אותו לאחד השומרים, וזה מסר אותו למשטרה. אשתו של סוקולוב הגישה להורודצקי עזרה ראשונה והעבירה אותו באמבולנס להדסה. כחצי שעה אחרי המקרה נכנסו המזכיר רבינוביץ ושוטר לחדר העזוב של הנאשם; אור החשמל דלק שם, ועל השולחן, בין ניירות וספרים, מצאו את המחברת שהוחרמה על ידי המשטרה.
נקישות ורמזי אור – מדינת ישראל נגד נח שטרן" מעמיד במרכזו משורר מקולל ואת הסתבכותו בפרשיית ניסיון-רצח ומשפט פלילי בעקבותיה. התחנות האחרונות בחייו היו כלא רמלה ובית-חולי-הרוח בבת-ים.
הרומן קורע לפתקים את חייו השסועים ממילא של המשורר, איש מוכשר מאוד וחריג בחברה סגורה ומתנכרת, שדמותו הספרותית מבוססת על חייו של נח שטרן בעשר שנותיו האחרונות 1960-1950, שנים קשות בארץ ושנים קשות לו כאדם.
קרעי-חייו של המשורר נפרשים בפרקי סטקאטו קצרים המחולקים לנקישות ולרמזי-אור – קולות ומראות ששמע וראה, ואשר הכתיבו לו את מחשבותיו ומעשיו. נקישות ורמזי-אור אלה מובילים את הגיבור אל סופו הטראגי הבלתי-נמנע.
פתיחה טובה. חזקה.
כמו בספרים של סימנון. האמת מוטחת בפרצוף על ההתחלה. לפעמים גם הכוונה לרצוח. (רק פה זה קרה באמת.)
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש שקראתי את הספר, הייתה, איזה בן אדם רוצח, או מנסה לרצוח בשעה ארבע וחצי בבוקר? מה אין לו לב?
מחשבה אבסורדית שמתאימה להשתלשלות הענינים האבסורדית לא פחות.
זורקים את נוח מהקיבוץ.
לא נותנים לו לשאול ספר.
הספרן אשם. אלא מי?
הספרן הורדצקי, בלי משפחה, חולה. יכול למות כל רגע. מי ירגיש בהעדרו? רק השכנים.
שלוש נקישות על הקיר …
מכאן כבר הדרך פתוחה לגיהנום
שלתוכו נוח שטרן קופץ.
קופץ קפיצת ראש.
שמעון היקר, תודה לך על התגובה ועל הקריאה הזו. אני אתקשר אליך היום ונקבע בינינו פגישה. נו שוין, כבר זמן!. רני