טוב למות בעד עצמנו

 

כשנולדתי לא היו מים. האחות צעקה יורדים המים, אבל במקום המים – אני הופעתי, צמוק כולי, כמו דְּבֵלָה. אבי שהיה איש קשה אמר: "הוא כל כך מכוער", ואם לא אמר, אני משוכנע שהוא חשב את זה. שנים אחר כך הוא אמר לי: "אתה, אתה חתול אתה. יש לך שבע נשמות. עוד תקבור את כולם. היית צריך למות אז בלידה. יצאת יבש לגמרי ומאז אתה שותה לכולנו את הדם." אבל זה לא נכון. אני שותה רק וֶרְמוּט עם וודקה וגם זה רק בערב. בכלל, אני איש לילה.

   קוראים לי אלביס. אני שר במועדוני לילה שונים: "דג הזהב" או "דולי". נותנים לי שם כמה גרושים ואני גם מנקה את השירותים ומוריד את הכלים מהשולחנות. אחר כך אני שותה את הגרושים, יוצא לרחוב, נתקל בתמרורים ובתחנות אוטובוסים, ואם אני לא פוגש במקרה קבוצה של רומנים שיכורים שמכסחת לי את הפרצוף, אז אני נוחת בשלום "בבית".

   מאמע באתי. פעם בחודש אני הולך לראות את אימא שלי בבית החולים הסיעודי ברעננה. היא קצת אלימה לפעמים, אז הם קושרים אותה לעמוד והיא מביטה בי ככה, כמו גולם. אני אומר לה, מאמע באתי, ומספר לה הכול. על הבת שלי, על החתן שלה, על האישה המופרעת שהייתה לי, על אבא, והיא מביטה בי ככה, כמו גולם. אני אומר לה: את זוכרת, כשהייתי קטן היית משכיבה אותי לישון ושרה: 'בגליל בתל-חי טרומפלדור נפל' ואני הייתי ערב-ערב שואל, למה הוא נפל? ואת היית מחייכת ואומרת, כי דחפו אותו.

   אין לי בית. אני גר בחניה וישן על קרטון של ירקות. אני מחליף אותו מדי פעם כשהוא נעשה שחור. כשאני חוזר מביקור אצל אימא, אני שותה יומיים רצוף, אחרת אני לא נרגע. יש לי שבע נשמות. בגיל שלוש עשרה הייתי צריך להיות מת – אבל לא. עבדתי אז אצל אבא שלי בחופש הגדול באתר של בניין. הוא היה קבלן חשמל ועבד עם לַנְגֶר והוֹלְץ.

   לקחנו על עצמנו לעשות בטון לגג. עמדתי עם הצינור השחור של הצֶמֶנְט על הכתף והשפרצתי לכל הכיוונים. לנגר והולץ עמדו יותר למטה במרפסת של הקומה האחרונה, עישנו סיגריה והביטו אל הרחוב. פתאום, אני לא יודע איך זה קרה, נפלתי לתוך הצמנט. הרגשתי כמו במנהרת הזמן ונחתתי ברווח שבין גגון הבידוד של האזבּסט והבטון המתייבש שטפטף מעליי.

   הסתכלתי על הידיים שלי והייתי אפור כולי. צעקתי: לנגר, הולץ, עד שהקול שלי נהיה גבוה וצרוד כמו בטיול שנתי; אבל מי היה יכול לשמוע אותי ברעש של המערבל. התחלתי לשיר: לאב מי טֶנדֶר לאב מי סוויט, נֶבֶר לֶט מי גוֹ. והמשכתי לשיר, אבל אם הייתי שר את כל הרפרטואר של אלביס, סביר להניח שהייתי כבר מת היום. אמרתי לעצמי אלה יֶקים, אבל סתם, ציונים, צריך לשיר להם משהו שיעורר אותם, צרחתי: דרך ערים דרך גבעות רץ לגאול את שם תל-חי לקרוא לאחים שם, לכו בעקבותיי.

   טראח! לנגר והולץ נפלו לתוך הצמנט.

   בהתחלה הם לא ידעו איפה הם נמצאים, ורק  הביטו זה בזה כמו בסרטים של אבּוט וקוסטלו שהקרינו בקולנוע "אופיר". הם היו אפורים לגמרי, ואז הבחינו בי והתחילו לקלל בגרמנית. הגגון התחיל לחרוק מתחת לרגליים שלנו, והם המשיכו – אבל בעברית, ואז בא להם רעיון.

   לנגר עמד, ועל הכתפיים שלו טיפס הולץ, ועל הכתפיים של הולץ – אני טיפסתי. עשינו פירמידה כמו בשיעורי התעמלות ביסודי, ואני ניסיתי לתפוס את התבנית הדביקה של הצמנט. לנגר צעק: "אולי כבר תעשה את זה אלביס, אַשׁ לוֹךְ (חור תחת), עוד מעט אני מתמוטט כאן, ואנחנו נעוף עם האזבּסט המחורבן הזה לאלף עזאזל." בסוף יצאנו משם, אני והולץ, ושלשלנו חבל עבה ללנגר.

   כשאבא שלי הגליציאנר ראה אותנו, הוא לא התאפק ואמר: "מה הוא עשה לכם? אתם נראים כמו הפרעונים החנוטים, אזוי וי תות אנך אמון." מאז הם שנאו אותי.

   טאכטערל באתי. לנגר והולץ שנאו אותי עד ליום מותם, אבל מה זה לעומת הבת שלי. היא נשואה לאיזה רומני. רק לחשוב על זה שרומני שם את הידיים שלו על הבת שלי, נעשה לי רע. לפעמים אני הולך ברגל מהירקון עד רחוב סוטין ועומד מהצד השני של המדרכה כדי לראות אותה ואותו יוצאים מהבית. כמה פעמים ניסיתי לדבר איתם, אבל הם לא רצו לדבר איתי, היא מתנכרת לי. טוב, ככה זה כשאתה עוזב ילדה בגיל חמש. יש מחיר לכול. מי יודע מה האימא שלה הכניסה לה לראש. בסוף נמאס לילדה ממני והיא התלוננה. המשטרה התערבה ואסרה עליי לדבר איתה, כמעט ישבתי בפנים; אבל כיוון שאני סמוי במשטרה, באמת, מילה אחת שלי – אלה שבפנים בחוץ, ואלה שבחוץ בפנים, אז ויתרו לי. אני עומד מעבר לכביש ולוחש: טאכטערל באתי, ואחר כך שותק עד שהוא והיא נעלמים לי מהעיניים.

   בשבעים ושלוש כשהילדה הייתה בת חמש, חזרתי מהמלחמה. אז עוד לא הכירו בהלם קרב כמחלת נפש שצריך לקבל עליה ביטוח לאומי. שנתיים ישבתי בטַלְבִּיֶה ואחרי זה יצאתי אל הכלום. באתי לאבא שלי לבקש כסף, הוא אמר לי: "לך קיבינימאט. אם הייתי שם לך ביד מיליון דולר, היום, מחר היית מבקש ממני עוד."

   אז תביא עכשיו שניים, אמרתי לו. למרות זאת הוא סידר לי לגור בחדר של גברת חנה, האלמנה של הולץ, ברחוב דובנוב, ונתן לי כמה גרושים. איש קשה, גליציאנר.

   "זה בשביל שאימא לא תיתן לך מאחורי הגב שלי," הוא אמר. אבל אימא הייתה משאירה לי תמיד מתחת לשטיח של הכניסה כמה לירות כדי לעבור את החודש.

   הייתי צריך לקבל כבר הרבה כסף – אבל לא. העניינים התעכבו. בינתיים הספקתי להתאושש ושרתי קצת ב"חינגה בר" וב"דולי". אהבו אותי שם, "אלביס הישראלי" הם קראו לי, ונתנו לי לשתות חופשי על חשבון הבית, שזה יותר טוב מכסף. הייתי שותה כוסית קוניאק ואוכל כפית סוכר; קוניאק – כפית סוכר: הראש אוהב אלכוהול והאלכוהול אוהב את הכבד והכבד אוהב את הסוכר, ואז יש חגיגה שלמה ב"חינגה בר".

   אבל יום אחד חזרתי לפנות בוקר ולא הרגשתי טוב. גברת הולץ ישנה, ואני סובבתי את המפתח בשקט בחור של המנעול ונכנסתי על קצות האצבעות לחדר שלי. על המיטה ישבה דמות, לא בדיוק דמות, מין צללית גבוהה, ארוכה, עירומה, עם כובע מצחייה על הראש ורטייה שחורה על העין. נכנסתי להיסטריה. רצתי מהר והתיישבתי על המיטה בדיוק במקום שהיא ישבה. אהה, זה כלום, מלמלתי לעצמי והורדתי את הראש הכבד שלי אל כפות הידיים. אבל כשהתרוממתי והבטתי ישר, היא עמדה מולי. גבוהה, ארוכה, עירומה, נשענת על הבּוּפֶה השחור של גברת הולץ ומביטה בי. אחר כך היא הרימה את הזרוע שלה כאילו הייתה רוצה להצביע עליי, אבל לא הייתה לה זרוע, זה היה גֶּדֶם.

   נכנסתי עוד יותר ללחץ. מיהרתי לאמבטיה הקטנה ושלפתי מארונית הפלסטיק שמעל הכיור שקית ניילון מלאה בכדורי ליתיום, שקיבלתי לפי מרשם מהפסיכיאטר. אספתי אותם כמה חודשים ולא לקחתי. התחלתי לבלוע אותם בזה אחר זה כשאני שר ולוגם מן הברז, שר ולוגם מן הברז: גאט אה גירל ניים סוּ, שׁי נוֹז ג'אסט ווֹט טוּ דוּ. גאט אה גירל ניים דייזי, שׁי אוֹלמוֹסט דרייב מי קרייזי. טוּטי פרוּטי, אוֹ רוּדי (כדור); טוּטי פרוּטי, אוֹ רוּדי (כדור); טוּטי פרוּטי, אוֹ רוּדי (כדור); אה-בּה-בּלוּ-בּאם-בּלאם-בּאם-בּוּם. צנחתי על המיטה.

   שכבתי בבית החולים ארבעה ימים. כולם כבר חשבו שאני מת – בעיקר אבא שלי. אבל לא. מה התברר בדיעבד. חנה, האלמנה של אדון הולץ התעוררה בבוקר וראתה אותי כחול לגמרי עם לשון ארוכה וירוקה ובטן נפוחה. היא מייד קרה לאמבולנס. הם ניסו להחיות אותי במקום, אבל אני לא הגבתי, והם הסיעו אותי לטיפול נמרץ. ארבעה ימים שכבתי במיטה, נאבק על חיי. ביום הרביעי אמרו לאבא שלי: "זהו. תהיה מוכן לזה שהוא איננו."

   אז אבא שלי הגליציאנר אמר: "מה הוא עשה. רק צרות עשה לי. חתול הוא היה. שבע נשמות היו לו. חשבתי שיקבור את כולנו. היה צריך למות בלידה – אבל לא. הוא יצא יבש לגמרי ומאז שתה לנו את הדם." והוא התחיל לבכות, ואימא שלי התעלפה. אמרו לו: "אדוני, זה לא יפה. זה הבן שלך, הוא הולך למות. לא צריך לומר דברי גנאי, צריך לומר הספּד."

   אז הוא ניגב את הדמעות ואמר: "בן יקר שלי. שלושה דברים אני יכול להגיד לזכותך: קודם כול שידעת את כל המילים של כל השירים בעל-פה. כשהיה לך קצת כסף, עזרת לעניים; אבל כשהיה לך הרבה כסף – ידעת לעשות חיים."

   פה התעוררתי. מספיק עם זה. אני שונא צביעות. הרמתי יד רועדת כלפי מעלה ואמרתי: אז תביא איזה לירה.

   כבר אמרתי שהייתי צריך לקבל הרבה כסף כתוצאה מהגירושין שלי? טוב, אז בסוף קיבלתי. אבא שלה נתן לי חצי מהסכום של הדירה, רק שאני אעזוב אותה. ככה החזקתי בשנת שבעים ושש ביד שישים אלף לירות. ככה – חזק; בין קו החיים של כף היד לבין קו הראש, שישים אלף לירות. אז אמרתי לעצמי: אלביס, אם יש לך כזה סכום ביד, למה שלא תעשה קצת חיים. מגיע לך, סבלת מספיק. ולחודש אחד הייתי המלך.

   קודם כול, הצמדתי לעצמי נהג. אדם עם סכום כזה לא יכול להסתובב בעולם בלי נהג. הוא היה לוקח אותי פעם בשבוע לירושלים, ספיישל, בשביל לשים פתק בכותל ולבקש בשביל הבריאות של כולם. ב"בודגה", ב"דג הזהב", "בחינגה בר", "בדולי", עשו לי הרבה כבוד. ערב-ערב הייתי מזמין את כו-לם, כל מי שנמצא במקום, לכוסית על חשבוני. אפילו פעם אחת ב"בודגה" סגרו את המקום רק בשבילי בלי התראה מראש. אמרתי כמו אל קפונה, שאני רוצה להיות לבד. שילמתי לכל אחד, וכל הזוגות והחבורות יצאו מהפאב. נשארתי רק אני, התזמורת והקוניאק. עליתי על הבמה ושרתי: אַר יוּ לוֹנְסוֹם טוּנייט, דוּ יוּ מיס מי טוּנייט.

   בסוף החודש היה לי ביד בערך עשרת אלפים לירות. מישהו הלשין לאבא שלי. אני חושב שזאת הייתה האלמנה של הולץ, והוא בא, ובתִחכום גליציאנרי הוציא ממני את הכסף. הוא אמר שלא יישאר לי עוד מעט כלום, ושזה מעציב אותו שבגיל שישים ושמונה הוא צריך לעבור מתפקיד האבא לתפקיד האַפּוֹטְרוֹפּוֹס. הוא ידע לדבר. לקח את הכסף ונתן לי כל חודש מאה לירות. אבל לרדת ככה ברמת החיים בבת אחת, זה כמו מכונית שעושה ברקס חזק וממשיכה לנסוע. אז המשכתי לנוע בקצב של החודש הקודם, והכסף שהוא נתן לי היה מספיק לי בדיוק לשבוע הראשון של החודש, ובשלושת השבועות שנותרו מהחודש הייתי מסתבך בחובות.

   כל העניין הזה דִּרדר מאוד את המצב רוח שלי. הייתי הולך נמוך ברחוב דיזנגוף כדי שהנושים שלי לא יראו אותי, האף בתוך המדרכה. בשנים ההן עוד לא קיבלתי ביטוח לאומי ולא נחשבתי בעיני המדינה לנכה. רק בלילה הייתי הולך זקוף, אבל בזיגזגים. אז הייתי יוצא מ"חינגה בר" או מ"דולי" בשתיים-שלוש לפנות בוקר, נתקל בתמרורים, כמו היום, ולא מוצא את הדרך לדירה של האלמנה.

   בחורף היה לי קר, והייתי מושך את ידיות הדלתות של המכוניות, עד שאחת הייתה נפתחת – אוֹפֶּן סֶסָמִי. הייתי נכנס פנימה, בודק אם בתא הכפפות יש משהו, כמה לירות או סיגריות, או משהו שאפשר למכור. אחר כך הייתי מתקפל לי בשקט ונרדם במושב האחורי עד הבוקר. בבוקר היה מוצא אותי בעל המכונית אצלו באוטו – הפתעה! הוא היה צורח ואני הייתי בורח.

   אבל לפעמים המשטרה הייתה תופסת אותי לפנות בוקר ועוצרת אותי על פריצה. עשרים וארבע שעות מעצר באבו-כביר, והם היו משחררים אותי. שם לפחות יכולתי לישון בשקט. ככה נהייתי סמוי של המשטרה. באמת, מילה אחת שלי, אלה שבפנים – בחוץ, ואלה שבחוץ – בפנים.

   אבא אסר עליי לבוא הביתה. יום אחד יצאתי לפאב בערך בשעה שבע כדי לעשות חזרות להופעה שבערב. בדרך פגשתי את אימא שלי. סיפרתי לה הכול על המצב הכלכלי שאני נמצא בו, היא אמרה: "יהיה בסדר, בן," ונתנה לי כמה לירות.

   אחרי שיצאתי מהפאב, בערך בשעה שתיים לפנות בוקר, התחלתי ללכת ברגל. לא ידעתי בדיוק לאן אני הולך, אבל הלכתי. הלכתי הרבה. פתאום נעשה לי קר. התעטפתי במעיל שעליי, אבל זה לא עזר. אז התחלתי למשוך את ידיות הדלתות של המכוניות, כשאני שר: "אֶנְד נאוֹ דֶה אֶנְד איז ניר, איךְ פַייפ אוֹיְף דיר (אני מצפצף עליך), אך אף אחת לא נפתחה. איזה חרא. הרגשתי שאני מצטמק כמו דְּבֵלָה.

   אחר שמשכתי את כל הידיות לאורך רחוב נחמני או מלצ'ט, קשה לי לזכור, הבנתי שזה לא הצד שלי, וחציתי את הכביש אל המדרכה השנייה. ואז הוא בא מהסיבוב. סתם אוטו. סובּארו. אבל הנהג היה טיפוס מיוחד, עובדה שאני זוכר בבירור למרות שהייתי שיכור. זאת הייתה דמות גבוהה ורזה, דומה קצת ללנגר. היא הייתה עירומה, לפחות בחלקה העליון, וחגורת הבטיחות הייתה חגורה לה בהַצְלֵב על החזה. היו לה בלורית, כובע מצחייה ורטייה על העין, אבל גם פאות ארוכות. היא לא נראתה מופתעת במיוחד, והיא נהגה ביד אחת. העיפה אותי מאמצע הכביש, בּוּם! במכה אל הצד השני של המדרכה.

  

שוב שכבתי בבית חולים.

 

   כשיצאתי משם כבר הכירו בי כנכה. הלכתי אל אבידור מביטוח לאומי, זה עם השערות באוזניים, כדי לסדר את העניין. הוא סידר את העניין צ'יק-צ'אק, וקיבלתי כעבור חודשיים קִצְבַּת נכות חודשית וגם פיצויים על התאונה. עשרת אלפים לירות ככה, ביד. אמרתי לעצמי שזו סיבה לחגוג, מספיק סבלתי. עשיתי שינוי משמעותי בחיים שלי – ברחתי מהאלמנה, שהתחילה לבוא בתביעות מיניות מוגזמות, ועברתי לגור בחניון "כלל" על קרטון ירקות. הפסקתי לשתות קוניאק עם סוכר ועברתי לוורמוט זול עם וודקה.

   כעבור שנתיים נדרסתי. שכבתי בבית החולים, רק אימא שלי באה לבקר, בלי שאבא שלי יידע. הקִצְבָּה המשיכה לרוץ כל חודש, וכשיצאתי מבית החולים, קיבלתי פיצויים על התאונה. כעבור ארבע שנים שוב נדרסתי. שכבתי בבית החולים, איש לא בא לבקר, אבל הקִצבה המשיכה לבוא כמו כל חודש, וכשיצאתי מבית החולים, קיבלתי פיצויים על התאונה, וכעבור שש שנים שוב נדרסתי.

   באתי לאבידור מהביטוח לאומי, זה עם השערות באוזניים, כדי לקבל את מה שמגיע לי. אמרתי לו: אבידור, אתה טיפוס כזה של ארץ ישראל. רציתי לשאול אותך שאלה שלא קשורה לעניין של ביטוח לאומי.

   "תשאל אלביס," הוא אמר, "תשאל. על כל שאלה – תשובה."

   כשהייתי קטן, אימא שלי, לפני השינה, נהגה לשיר לי שיר כזה, אתה יודע, שיר ארצישראלי על טרומפלדור. חשבתי שדווקא אתה תכיר אותו, כי אתה מהקיבוץ והשתתפת במלחמות ישראל.

   "נו,"

   זה הלך ככה: בגליל בתל-חי טרומפלדור נפל. בעד עמנו בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל. דרך ערים דרך גבעות, רץ לגאול את שם תל-חי לאמור לאחים שם, לכו בעקבותיי.

   "נו,"

   אני לא זוכר את הבית השני של השיר.

   אבידור פלבל בעיניו לרגע, ואחר שר בשקט: "בכל מקום ובכל שעה תזכרו אותי. כי נלחמתי וגם נפלתי בעד מולדתי. כל היום במַחְרֶשֶׁת…"

   במה?

   "במַחְרֶשֶׁת," הוא אמר.

   לא, אתה טועה. זה כנראה לא הלך ככה. הרי טרומפלדור היה גידם, כמו בשיר, כל היום היה גידם. בטהובן היה חירש, כל היום היה חירש, כמו בשיר. דווקא את השיר השני אני זוכר טוב.

   "לעזאזל איתך אלביס, מה זה קשור לבטהובן. בטהובן זה בטהובן וטרומפלדור זה טרומפלדור."

   אז למה אמרת מחרשת?

   "כי ככה השיר."

   אם טרומפלדור היה גידם, אז בשביל מה הוא היה צריך מחרשת?

   "אה," הוא צחק, "אתה עושה מהכול סלט מחרשת זו מַחְרֵשָׁה. הוא חרש במחרשה ביד אחת." הוא שר בשקט: "כל היום במחרשת, ובלילה קנה רובה ידי אוחזת עד רגע אחרון."

   אתה גדול! ביקשתי שהוא ישיר שוב את הבית מהתחלה עד הסוף ואחר כך שילמד אותי.

   שתקנו לרגע. אחר כך אמרתי: אבידור, זה שיר קצת אידיוטי.

   אבידור נע בחוסר נוחות על הכיסא ואמר: "כן… בעצם זה נכון."

   אתה יודע, בהתחלה חשבתי לשיר את זה לבת שלי, כשהיא הייתה קטנה. שיר ערש. כל הזמן תירצתי לעצמי את העניין הזה, שאני לא שר לטאכטערל שלי את זה כמו שאימא שלי עשתה, כי אני לא יודע את הבית השני. אבל מתברר שהבית השני יותר דבּילי אפילו מן הבית הראשון. רק עכשיו אני מבין את זה. זה פשוט שיר קצת אידיוטי.

   "כן… בעצם זה נכון. אבל תרשה לי אלביס לשאול אותך שאלה שכן קשורה לעניין שבגללו אתה פה. אתה לא חייב לענות לי או להסכים איתי. זו רק מין הצעה כזאת."

   הוא קירב את חלק גופו העליון אליי מעבר לשולחן כאילו רצה לשתף אותי באיזה סוד.

   "למה שלא תדרוס את עצמך לעיתים קרובות יותר ותקבל פיצויים מהביטוח הלאומי." הוא לחש, "תראה, אני עשיתי חשבון, אתה נדרס עכשיו אחת לשנתיים בממוצע. תדרוס את עצמך כל שמונה חודשים, ואתה מסודר לכל השנה. תן לנו רק טווח של חודשיים-שלושה בשנה כדי לשלם לך את הפיצויים. ואלביס, תאמין לי, זה לא רעיון אידיוטי בכ-לל." הוא נע בחוסר נוחות על הכיסא, "מה יש, תהפוך את זה לסוג של מקצוע, הרבה עושים את זה. במקום לשיר בכל מיני חורים מטונפים בלילות. אלביס," הוא הרצין בבת-אחת, "תעשה את זה."

   בהתחלה הייתי המום מהרעיון, אבל מאז אני דורס את עצמי אחת לשמונה חודשים. המטבע הישראלי הספיק להתחלף מלירה לשֶׁקֶל ומשֶׁקֶל לשקל חדש, אבל לי זה לא משנה, כי לקראת סוף השנה אני תמיד מקבל פיצויים מביטוח לאומי. בלילות, אני שותה. אני איש לילה. אבל הערב לא שתיתי כלום. נכנסתי ל"דולי" ולא שתיתי כלום. זה קשה להאמין, אבל זה נכון.

   לקחתי איתי למועדון את הקרטון של הירקות, זה שאני ישן עליו בחניון "כלל". שמתי אותו בצד, ובשתיים בלילה יצאתי איתו משם. התחלתי ללכת עד שהגעתי לקרליבך פינת דרך פתח-תקווה. המשאיות של השוק הסיטונאי כבר התאספו בזו אחר זו לטור וחסמו את הכביש.

   המוח שלי צלול עכשיו לגמרי ולא בא לי לשיר שום דבר. אני מניח את הקרטון שהתחיל כבר להשחיר בקצוֹתיו במרכז הצומת ונשכב עליו, על הגב, אזוי וי תות אנך אמון, עם האף למעלה והידיים על הבטן. מרחוק עוד נשמעות הצפירות של המשאיות, שנאבקות להיכנס לשוק הסיטונאי כדי לפרוק סחורה. צפירות חזקות באמצע הלילה, אבל שום מכונית לא באה. נראה שאיש לא רוצה לדרוס אותי. אין דבר, לא נורא. באמת זה לא נורא. טוב למות בעד עצמנו.