רן יגיל סופר ועורך
סיימתי לארוז ונחתי מעט. כרוח סערה נכנס צולע ומלמל בספרדית, עיניו מתגלגלות באורח אובססיבי, מהנהן בראשו בתנועות מוגזמות אפילו עבורו, גורר אותי ביד. נגררתי אחריו בחוסר-רצון מוחלט. הצולע הזה מדדה במהירות. הייתי משוכנע שהוא רוצה להאשים אותי במשהו על לא עוול בכפי. הוא גרר אותי על פני הרחוב הצר אל מקום בתי-הקפה. ניסיתי להשתחרר, אבל הוא אחז חזק, איש חזק הצולע הזה. צולע מגמגם משהו ועיניו מפוחדות, ספק דומעות, הוא עומד כפוף כולו, כעת דמעות זולגות מעיניו, אין ספק אלה דמעות גדולות ועגולות, נוטפות על לחייו הקמוטות.
"HE IS DEAD YOUR FRIEND DEAD DEAD. A CAR KILLED HIM"
"מה אתה מטורף, אתה לא נורמאלי," אמרתי בעברית,
"WHAT ARE YOU TALKING SHOW ME,"
צרחתי עליו באנגלית שנואה, המשכנו בריצה המוזרה עד שהגענו לכביש הראשי. צולע הצביע על נקודה במרכז הכביש, משהו שוכב, סביבו אנשים, חלקם מתעכבים חלקם ממהרים, מסיטים ראשים. איני מביט לאחור בחיפוש אחר צולע. אני רץ בין המכוניות הנוסעות בכביש הדו-סטרי, חוצה את החלק החי של הכביש, בחלק השני מתגלה אלון, דם ניגר לכל עבר, זורם, גופו מרוטש והוא שכוב בפוזה מופתעת, פניו הלבנים שהספיקו להכחיל פונים אל השמיים הכחולים, מביטים אל ענני הנוצה הקלים. מכונית אאודי גדולה ניצבת בצד, דם על הפגוש, דמו של אלון מטפטף מהפגוש ואיש שמן עומד לידו, ושני שוטרים לבושים היטב, הדוקים ומעונבים, רושמים פרטים. הוא עומד ובוכה, מתקשה לדבר, מגמגם ושוב עומד ובוכה, האיש השמן בעל הקרחת ופני הקרנף הוא האיש שדרס את אלון. אני מפנה מבטי לאחור ורואה את צולע עומד מפוחד ממני, מצביע לעבר האיש הקרנפי וממלמל "HE DID IT HE DID IT,".
אני ניגש לאחד השוטרים ומציג את עצמי, השוטרים מהנהנים לאות הבנה, מדברים איתי מעט, שואלים לאזרחותו של האיש, אני משיב שאין אנו אזרחים, וכעס – רגש האלימות הוא בפנים – מתפרץ בין הלב לבין הבטן המוצקה שלי, מנהל שיחה בצורה עניינית, חודר במבטי שנאה קטועים לעיני השוטרים השחורות, וחוזר ומסביר שאין אנו אזרחים, וקרוביו של הנִדְרָס גרים בישראל.
אני מוסר את הכתובת של הנִדְרָס בתל אביב ומפנה מבטי אל הספרדי השמן והרוטט שדרס את אלון. הוא רץ אל השוטרים, משמניו קופצים מתוך בגדיו, מבקש מהאם הקדושה, מצטלב פעם ומסביר שאין הוא אשם ושאלוהים יסלח לו, ושהמשטרה תסלח לו, ואליי הוא מפנה מבט עצוב של כלב מוכה והדמעותיו הגדולות זולגות מעיניו מבלי שירצה והוא מביט בי במבט זגוגי ואני – אינני יודע למה – טורח להשיב לו במבט הבנה המפשק זלזול בזוויות הפה. הוא מתפרץ בצעקות ומכה בגג הרכב בידו עד שהיד מאדימה, ואחד השוטרים ניגש מתון-מתון וטופח על שכמו, מושך אותו איתו אל הניידת ומעניק לו כדור הרגעה אדמדם והלה בולע את הכדור ונרגע. כמה בנות עוברות ורואות את המחזה, אחת מתפרצת בבכי, השנייה מחזיקה את רעותה, השלישית מצטלבת ורצה לצד אל הרביעית שהחלה להקיא, הן מדברות במהירות. אחר הן ממשיכות ללכת בנקישות עקבים גבוהים.
הפרמדיקים מעלים את אלון על גבי מיטה מתקפלת ומכסים את פניו. המיטה ניתקת בכוח, מאבדת את רגליה והופכת למזרן שמחליק פנימה במהירות לתוך האמבולנס, אלון שוכב.
הנה שוב: המיטה, המזרן, צורת ראשו של אלון עוד מעוצבת מפוסלת מתוך הסדין הכפול שכיסה את פניו, בפתח האמבולנס אני מביט בפרצוף שירדוף אותי. האמבולנס נעלם במהירות מן העין, ואני חוזר על עקביי, גווי כפוף, רוח שרבית מכה בפניי, חודרת לעיניי, הן מאדימות, מרחוק אני שומע את קולו של צולע צורח "חכה לי, חכה," הדרך לא חשובה. אני הולך אינסטינקטיבית ובדיעבד לא אזכור נוף. אני מוחק עכשיו את הרחוב הזה והרחוב ההוא והסביבה הזאת, הבטן כואבת והחזה כמפוח, הולך בקצב מהיר, רגליי נושאות אותי מאליהן, מוחי אינו שם לב לנעשה סביבי, הסביבה זרה לי.
היי רני!
אוי ואבוי! התפתחות מפתיעה ועצובה! מה יקרה לסיפור, ולבחורנו הצעיר?
שבוע טוב וגם.. חג שמח!