בננות - בלוגים / / מוזיקה בסביליה, חלק י', (נובלה)
רן יגיל

מוזיקה בסביליה, חלק י', (נובלה)

 

אני עומד ואורז לקראת נסיעתי מספרד. בוקר, אלון לא בבית. קרני השמש נשברות על הזכוכית ומתעלסות באור העליז עם הסקסופון המבהיק. אני מריח מין סכנה של דם ובדידות באוויר, רוכן על המזוודה הסגולה, ישנה, סדוקה, ומניח בנחת טי-שרט על טי-שרט. מהרהר באלון ובפרידה הצפויה.
 
 
   אנגלית אפשר לחדד, ספרדית קשה ללמוד. קולו של דניאל והחברים המשחקים איתו הגיע מלמטה והזכיר לי את צחוקה של טריאס, צחוקים מתגלגלים, צרחות כעס ילדותי ובהלות פחד ושוב צחוק. אולי הם משחקים מחבואים, חשבתי, מי יודע.
 
 
 
בלילה אלון קם לקחת כוס מים, ודווקא אז חשבתי לספר לו. הוא יצא מהאמבטיה מדדה בחשכה כמו תוך כדי שינה, הוא נראה כצעצוע הנתקל באיטיות ומשנה כיוון, או כחילזון גדול.
 
 
   "אני חושב שאני עוזב, שאסע עם טריאס ללונדון, נגור שם אתה יכול להישאר כאן אם אתה רוצה. הייתי רוצה לנסוע לבד."
 
 
   הוא פלט כמה נהימות מוזרות שנבעו ספק מזלזול ספק מעייפות, נכנס למיטה, התקפל בנחת כחילזון, הפנה גבו אליי באיטיות וחזר לאותה שינה כּבֵדה. לפנות בוקר נרדמתי.
 
 
   כשהתעוררתי אלון לא היה בחדר, יצא כנראה כהרגלו לחפש נגנים באנדלוסיה כדי להקים פה איזה ג'אם מוזר, שילוב של מוזיקת ג'אז מערבית ומוזיקה ספרדית בעלת קצב צפוי. הוא טען פעם שזה החלום שלו לבצע שילוב כזה בצורה מעניינת וחודרת ולראות איך הביקורת העולמית תתייחס לעניין או לפחות הביקורת המקומית. בלי השטויות של רצון ההנצחה. בחירת נגנים זאת עבודה קשה, התרוצצות ממועדון למועדון, מבית-ספר אחד לאחר, אבל הקשה ביותר הוא לשאת ולתת עם חברות-תקליטים מקומיות. עם אלה אין לו בכלל שפה משותפת. הוא פנה בעיקר לחברות הקטנות וצולע הפגיש אותו עם איזה דון-אלפונסו חלקלק בחליפה לבנה וכובע עגול כאילו יצא זה עתה מ"וזרח השמש" להמינגוויי. הלה ישב וגילה עניין רב במעשיו של אלון. הוא בא לראות אותו מופיע בפאב, התלהבותו הייתה גדולה, הוא שיבח אותו באנגלית עילגת והחליט חד-משמעית שהוא זה שייקח את הפקת התקליט לידיו, ועוד באותו יום נחתם החוזה, חוזה זמני על נייר עיתון. כעבור יומיים אלון הוזמן לחברת התקליטים שמשרדה בשדרה הארוכה, ושם חתם על חוזה עבדות, כך בכל-אופן אני הגדרתי אותו. הוא התחייב להעביר את כל הזכויות על הקטעים לחברה, התחייב למצוא נגנים תוך שלושה חודשים ולהיכנס לאולפן, התחייב להעביר את זכויות ההפצה בארצות השכנות אך ורק לאותה חברה בינונית בשדרה. ועוד מיני סעיפים ובני בני סעיפים מוזרים שלא הבנתי באנגלית המוזרה שהציפה את החוזה.
 
 
   הוא שמח כילד קטן והשתעשע ברעיון שחברת תקליטים זו עומדת להשקיע את מיטב כספה בנגן הסקסופון אלון רזניק.
 
 
   ככול שעבר הזמן והתלהבותו מהתקליט דעכה, הלחץ סביבו גבר. יכול להיות שהבין שעשה טעות, והוא החל להיות נרגן ורתחן.
 
 
   נועדנו בקיוסק ברחוב צדדי בסביליה, רציתי לקנות לי ארטיק. שלחתי יד לכיסי וראיתי שכסף אין. כנראה שכחתי את הארנק במלון או שאבד בדרך לכאן. ביקשתי מאלון כמה גרושים לקנות לי ארטיק. אלון התרתח והתנפל עליי, "אין לי כסף, גם ככה התקציב לתקליט הוא דל ומההופעות בפאב על הגזוזטרה כקוף בכלוב אני מרוויח גרושים ואתה יודע את זה, אז תפסיק את הבזבוזים המקריים האלה, לפזר כספים על ימין ועל שמאל, על לורקה ועל דילן תומאס, מספיק עם זה, זה מוציא מהדעת, מתי תלמד שאנחנו חיים בחסד ובצמצום, אתה צריך לשמוח על כך. כך יפה וראוי לאמנים, לא? למות כמו הלדרלין או כמו ג'ויס זה מה שאתה רוצה, לא? אולי בעוד מאה שנים מישהו יזכור אותנו ובאיזה חור יתרגם את שש השורות שכתבת באיזו אנתולוגיה שתתפרסם באיזה קבר אחים-כותבים. ובמקום לחסוך, במקום להדק את חגורת ההצלה סביב שנינו, אתה מהדק את החגורה סביב צווארי."
 
 
   "מה לעזאזל קורה אִתךָ, אתה מופרע!" צרחתי, "מי רוצה ממך פזטה בכלל, אתה קוקו, מטורף."
 
 
   טרקתי בכוח את ארון הקרטיבים. המוכר קילל אותי, אני האדמתי וצעקתי עליו בעברית שיסתום את הפה, והוא הביט באלון ועיניו כמו אומרת בתחינה 'קח את היצור האלים הזה מפה, לפני שיהרוס לי את כל החנות.'
 
 
   "מה אתה מביט בי ככה," צרחתי על המוכר, ספרדי רזה קטן-קומה וקירח עם שפם ארוך כשל דאלי וסינר לבן. "לך לעזאזל! לכו שניכם לעזאזל!". יצאתי, פניתי ימינה, הייתי חייב לטייל מעט ברחובות בכדי למהול את הזעם באוויר החם.
 
 
   המשכתי להסתובב והתחלתי פוסע ברחוב לא מוכר לי, לפתע מרחוק ראיתי את אלון ובידו שקית הניילון שקיבל בחנות. צעדיו היו קשים ואיטיים והוא דיבר אל עצמו. "אלון," קראתי, והוא קרב אליי בצעדים שמחים. הוא צחק, צחוקו גרר אותי ושנינו פרצנו בצחוק קטוע שדעך במהירות.
 
 
   "אני מתנצל אלון, באמת לא התכוונתי להתפרץ כך סתם, המוכר המסכן הזה," ושוב פרצנו בצחוק קטוע, מעין שמחה מאולצת.
 
 
   "לא, אני צריך להתנצל, מה אני מתקמצן על ארטיק, הלחץ מצד החברה, בעצם אין שום לחץ אני מלחיץ את עצמי."
 
                                                      לחלק ט' של הנובלה

 

2 תגובות

  1. רוחה שפירא

    רני שלום!
    אחרי פסק זמן ארוך "כאן, שם ובכל מקום", חזרתי לסבילייה ולמוסיקה של הסיפור שלך. בגלות ספרד של הגיבור העצוב משהו והולך בין השורות של עצמו, אהבתי כמה ביטויים המאפיינים את מזגו קצר הרוח והרגיש מֲדַי, כמו למשל: "אני מסתובב עצבניקו," / "אני אוסף אליי את הדלת בעדינות ויורד במדרגות." / "התֶזה הזאת קופסְאָה על ידי.." (מקורי בעיניי הפועל שיצרת מ"קופסה", עצם כל כך שכיח).
    בחלק ט' וחלק י' של הנובלה אפשר לחוש תחילתו של שינוי באווירת הדכדוך של שני הגיבורים, המתגברת לאחר ביקור אביו של אלון.
    "אני גורר רגליי ברחובות ספרד" מתאר המספר, וכשהוא קונה פרח חמנייה שלמה על גרעיניו מנערה יפה ברחוב ומפצח גרעינים ברחוב, הביטוי "חיוך של שמש על פניה" נוגע ללב, ומגעגע את הישראלי שבו (למרות שלא התכוון לכך).
    "אני מרגיש שאני משחק בלהיות מטורף, משחק בלהיות עצוב.." מכאן אך טבעי ונכון למספר להגיע שוב אל משחק האהבה עם הנפש היחידה הקרובה אליו בצומת הסוער של מצב רוחו, ולחולל את השינוי בחייו.
    אני מוצאת את עצמי סקרנית לדעת, אם הנסיעה ללונדון אומנם תהיה חוויה משמעותית בסיפורך, רני, בפרק הבא של "מוזיקה בסיביליה".

    • רוחה היקרה, תודה שאת עוקבת וקוראת בדקדקנות. זה משמח אותי. מתקיימת בך אמירתו האלמותית של דן בן-אמוץ: את אחת מכל ששת קוראותיי הנאמנות. אצלצל מחר ונדבר. רני

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל