רן יגיל
סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987). שירים: מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988), ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996), ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל, סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001). נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006)
אני ואפסי רומן (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008). עריכה: הצעיף האדום /
יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997). בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף
ירון אביטוב
טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) בשיתוף ירון אביטוב. הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב
רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות
רן יגיל סופר ועורך
יהי זכרו ברוך השיר והרשימה יפים מאוד
כמה מהיר ואיטי הוא המוות
כמה קרוב-רחוק הוא הזיכרון.
הבוקר ראיתי את מה שהעלה רן יגיל. לזכר אלישע פורת.
בצהריים קראתי את עיתון הארץ בו אלישע פורת מספר על השיר "חושנייה, המסגד"
(ובעיתון הוא עדיין חי) עם הקדשה לזכר רצוחי חושנייה. והשיר שהיה זכר לאחרים הפך בן רגע לזכרו של מי שכתב אותו.
כמה מהיר ונחפז הוא האינטרנט … כמה איטי ומהורהר הוא הדפוס.
ואני ידעתי בדיוק למי הוא מתכוון, ממרחק של ארבעים שנה … מתוך דו"ח אגרנט. אחד המסמכים היבשים-הנוראים שקראתי בחיי.
חוּשְׁנִיֶה, הַמִסְגָד
מאת אלישע פורת
לזכר רצוּחֵי חושניה
חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר
מִטִּיחַ כְּמוֹ עַין לְבָנָה
בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר,
האֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל
כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,
שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה
בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת
רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ
כְּמוֹ עַין הָרוֹאָה
אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים
הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין
לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם
הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ
שָרְשֵי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת
לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת.
חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.
חושניה, רמת הגולן, אוקטובר 1973.
ומתוך עדותו של צביקה גרינגולד ("כוח צביקה" – חטיבה 188)
מהשרות שלי ברמה, הכרתי את השטח טוב מאוד. והוא בא המג"ד הזה, הגיע, לא ידע איפה הוא נמצא בכלל, כך שאני קיבלתי אותו, הודעתי למח"ט ואמר לי לנסות להמשיך להתקדם לכיוון ציר 'כביש'. באותו זמן, התקשרה אליי בקשר כל הזמן, חוליה טכנית, עלו על הרשת החטיבתית ושמעו אותי מדבר ברשת, אז הם קראו לי.
ש. מה היה שמך? איך קראו לך?
ת. צביקה.
ש. כוח צביקה?
ת. אני הזדהיתי בתור צביקה ברשת. והם אמרו לי שהם בסביבות חושניה ומזהים כוחות אויב מסביבם ושאלו מה לעשות, לא שאלו מה לעשות, אמרו שרוצים שיבואו לחלץ אותם.
ש. איפה הם היו? אתה יודע?
ת. עכשיו אני יודע. אז לא ידעתי. הסורים תפסו אותם בציר 'מחזה-כביש' בצומת. יש שם מחסי ראש שהכינו אותם להפגזות שכל מי שנוסע בכביש, יהיה לו לאן להיכנס.
ש. הם היו עם זחל"מ?
ת. הם היו עם זחל"מ, אבל הם נטשו אותו והתחבאו, אני לא ידעתי איפה הם ואני מצטער היום שלא נתתי להם הוראה לקחת את הרגליים ולברוח. אבל לא נתתי להם הוראה כזו ואמרתי להם שאני בדרך אליהם, מנסה להגיע אליהם, אני נתקל אומנם בהתנגדות, אבל אני מקווה שאני אגיע, והסתבר שהסורים תפסו אותם ורצחו אותם.