'תהיי יפה ותתווכחי, אבל בנחמדות' או 'קללת הילדה הטובה'

אתמול הופיעה במוסף גלריה של עיתון הארץ כתבה של צפי סער שכותרתה כחציה הראשון של כותרת הפוסט. מסתבר שבאחרונה פורסם בארה"ב ספר חדש בשם 'קללת הילדה הטובה' מאת רייצ'ל סימונס שמעורר שוב את הסנסציה המרעישה-כביכול שהיחס אל הבנות גם כיום, בתחילת המאה ה-21 , הוא לא רק יחס לא-שיוויוני,  מתחסד, ובעל מסרים כפולים ומבלבלים, אלא שאותה מוסרנות מגדרית שכה מיטיבה אגב להגדיר את אמריקה הנוצרית הבורגנית, ממשיכה לתת אותותיה בחינוך וביחס החברה לבנות באשר הן בנות ומגמדת את מיצוי יכולותיהן הטבעיות. בתמצית, על אף פוטנציאל ההצלחה הגלום בבנות – הכלכלית, האישית, הפסיכולוגית, החברתית – הבנות "נדרשות להיות נחמדות תמיד, מנומסות, צנועות ומתחשבות" והדבר כמובן גורם לאלה שמפנימות את המסר הזה להבליע חלק חשוב מאישיותן, לפנות את מקומן לבנים אף אם הם פחות מוצלחים מהן, ולחיות, פחות או יותר, חצי מסורסות. 
לא לחינם הזכיר לי הדיון המתחדש הזה את ספרה החשוב של הפסיכולוגית קרול גיליגן, 'הולדת העונג'. לכתיבתה של גיליגן יש הד בולט בכתבה של סער, והיות שהנושא חשוב, אני שבה ומעלה את המאמר שכתבתי לפני כשנתיים על 'הולדת העונג', ואשר התפרסם באתר קשתות המנוח של כתב העת קשת החדשה וגם כאן, באתר בננות. 
מקווה שגם מי שקרא אותו בעבר ימצא עניין בקריאתו החוזרת.

"התשמע קולי…?"

ביקורת על הספר

הולדת העונג  מאת קרול גיליגן

כתבה:

עדנה שמש

קרול גיליגן היא פסיכולוגית קלינית אמריקנית נודעת ופרופ" באוניברסיטת הרווארד, שם אף לימדה לצידו של הפסיכולוג הנודע  אריק אריקסון. גיליגן היא נציגתו של קוטב אחד בזרם הפמיניזם התרבותי ששם דגש על ההבדלים שבין נשים לגברים, על כל המשתמע מהבדלים אלה, כולל הצורך בפיתוח ובעיצוב גישות חינוכיות ומשפטיות המתאימות לנשים. מגמה זו התפתחה כביקורת על הפמיניזם הליברלי שטען לשוויון בין גברים לנשים. גיליגן ערכה מחקרים שהנודע שבהם פורסם בספרה בקול שונה בראשית שנות השמונים, (בקול שונה, התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה, ספריית פועלים, 1995, מאנגלית: נעמי בן חיים). גיליגן ידועה בעיקר הודות למחקריה אודות הדרך שבה נשים מפתחות את הזהות העצמית שלהן ואת ערכיהן בחברה הנשלטת באופן מובהק על ידי ערכים פטריארכאליים, ערכים המצֵרים את צעדיהם של הנשים והגברים כאחד. במחקריה ובפרסומיה גיליגן ביטאה את תסכולה מן העובדה שהחברה מדכאת את הביטוי האמיתי של העצמי.

מחקריה של גיליגן זעזעו את אמות הסיפים של המחשבה הפמיניסטית והפטריארכאלית כאחד, כשהוכיחה שנשים וגברים חושבים בצורה שונה, למשל בכל הנוגע למוסר ולצדק, בניגוד לסברה שנשים הינן מוסריות פחות מגברים. טענתה של גיליגן קיבלה משנה חיזוק על ידי תובנותיה של סימון דה בובואר שראתה בתפיסת השוויון בין נשים לגברים אלמנט של קיפוח ומלאכותיות, שכן הנשים, במקום לבטא את עצמיותן המיוחדת-להן נטו להידמות לגברים, ואף הציבו את הגבר כסטנדרט שעל פיו יש לפעול ולא על פי אמות המידה שלהן-עצמן.

הקריירה האקדמית של גיליגן החלה בשנות החמישים של המאה העשרים בחוג לספרות דווקא, בקולג" סווארת"מור, שם סיימה את לימודי  הספרות בהצטיינות יתרה ותקופה מסוימת אף שימשה כבמאית בקבוצת תיאטרון נשים בשם The Company of Women. מבין ספריה הקודמים, שילוב תחומים זה – שבין הספרות והפסיכולוגיה – בא לידי ביטוי בעיקר בספרה בקול שונה ובספר החדש שלה הולדת העונג (הוצאת ידיעות אחרונות "ספרי חמד", 2006 בתרגום דריה שועלי).

ב-הולדת העונג בודקת גיליגן את סיפור האהבה המערבי המודרני לאחר שהגיעה במחקרה עם ילדים, בני נוער וזוגות שחוו משבר לתובנה שסיפור האהבה, והעונג הנלווה אליו, נידונים תדיר למוות ולחורבן. מדוע? שואלת גיליגן.

את שורש הרע רואה גיליגן במבנה הפטריארכאלי המושרש בתרבות המערבית, והמדכא ללא רחם את היכולת המולדת של הבנים והבנות לאהוב בצורה חופשית ולהתנהל בחייהם באופן הטבעי להם ולא כתוצאה מקיבועים אינדוקטרינטיביים ארוכי שנים: קולות הבנות, אומרת גיליגן, מושתקים בעקביות, הן חוות חרדות רבות בדרכן להתבגרות, ונשמתן נחצית בין הקול החברתי הנכפה עליהן לבין קולן הפנימי האמיתי. מנגד, הבנים "מתוכנתים" לגבריות מגבילה הנכפית עליהם דרך מסרים תרבותיים וחברתיים, המלווים את כל שנות התפתחותם. הסיפור הוא טראגי, כי האהבה, במקום להיות ממומשת ומזוככת לעונג צרוף, מובילה לאובדן ואילו העונג תמיד מקושר בדרך ישירה או עקיפה למוות. אליבא דגיליגן, הסיפור הטראגי הזה נעוץ גם ב-"סטנדרט הכפול", כלשונו של זיגמונד פרויד, סטנדרט שהוביל "להסתרת האמת, לאופטימיות שיקרית, להונאה עצמית ולהונאה של אחרים" (הולדת העונג, עמ" 20), וגיליגן מוצאת אותו כבר בסיפורי הבגידה הרצופים אלימות שבמיתוסים העתיקים. היא מוצאת אותו גם באופרות שנכתבו במאות השנים האחרונות, בשירי בלוז, בשירי עם וכמובן ברומנים ובכתבי ענקים כגון שייקספיר, מוריסון, פרוסט, ופרויד, ואפילו ביומנה של אנה פרנק. לאישוש הטענה שלה, גיליגן נודדת אל סיפורים מיתולוגיים בני אלמוות ובנבכיהם היא מוצאת את שורשי הטראומה: סיפור גירוש אדם וחווה בספר בראשית, הטרילוגיה אוריסטיאה ו-אדיפוס המלך. סיפורו של אדיפוס הוא "פרוֶוה" ממש ביחס לסיפור האורסטיאה, המחריד: אדיפוס נפצע והוריו נוטשים אותו, וסופו שהוא נידון להרוג את אביו ולשאת את אימו לאישה, לעומתו, באורסטיאה, האגו הגברי הפגוע של אָטְרֵאוּס, אביו של אגממנון האגדי, מביא אותו להגיש לאחיו שבגד בו עם אשתו ארוחה הכוללת את אבריהם המבושלים של ילדי האח… עוד ועוד סיפורים מכוננים שבהם האירועים לובשים אופי טראגי, כאילו שכל המתרחש בהם חייב להתרחש, במעֵין fatal flaw מולד שאינו מותיר להם כל פתח מילוט. בראיונות שערכה גיליגאן במחקרה עם נערות צעירות היא גילתה שהגוף האנושי, היכול לחוש אהבה ועונג בצורה מולדת, עורר בהן דימויים של אובדן ובגידה וכי נערות חשו שהעונג מקושר אצלן עם סכנה.

בספרה הולדת העונג גיליגן שואפת לצייר "גיאוגרפיה חדשה של אהבה" (שם, עמ" 17), מפה חדשה ורדיקאלית של העונג והאהבה. לשונה של גיליגן ציורית: במסעה להתוויית אותה מפה אחרת, חדשה, של אהבה ועונג הפכו הנערות שאותן ראיינה לצורך מחקרה "לאיי הגלאפגוס של המסע" שלה (שם, עמ" 18). תוצאות מחקרה מראות כי מה שפסיכולוגים חשבו שהוא הטבע האנושי אינו אלא הסתגלות למצב אנושי מסוים, לפיצול תודעתי הנובע מהחבאת הקול האמיתי, בין של גברים והן של נשים. "החבאתי את עצמי בתוך עצמי… וכתבתי בשקט על כל מה שהסֵב לי שמחה, כל מה שגרם לי צער… ביומני", מצטטת גיליגן את אנה פרנק (שם, עמ" 24).

אבל אבני הדרך המובהקות ביותר שבאמצעותן גיליגן מבקשת לרצף את אותה מפת עונג ואהבה חדשה באה לידי ביטוי בבחינתה המקורית את המיתוס של פְּסִיכֶה וקופידון, שהוא סיפור אלגורי נפתל על תשוקה ואהבה ועל תוצאותיה של התמרדות בנורמות פטריארכאליות, משל שהנמשל שלו שופך אור על מורכבות הפסיכֶה ("פסיכה" ביוונית "נפש") האנושי.

לסיום, הספר אינו קל ביותר לקריאה. הוא מורכב ונפתל וחלקיו מתקשרים זה אל זה, לעיתים, בקשרים אסוציטיביים יותר מאשר לוגיים. בארה"ב הספר התקבל בתחילה ברגשות מעורבים: היו עמיתים למקצוע שטענו שגיליגן השתמשה במספר מרואיינות ומרואיינים קטן  מידי והלינו על כך שאינה מסכימה לחשוף את חומרי המחקר. אף על פי כן, הספר הפך לקלאסיקה בתחומו ובראיון למגאזין האמריקני Psychotherapy Networker אומרת גיליגן כי בכל הקריירה הארוכה שלה לא הביקורת על עבודתה או על ספריה הפחידה אותה אלא כשחשה שקוֹלָהּ לא נשמע. לשאלה כיצד בדיוק נראית אותה מפה שהיא מתווה בסוף הולדת העונג, גיליגן ענתה כי זו הדרך שבה האדם, אישה או גבר, יחוו עונג. עונג אמיתי, הוסיפה, קשה לזייף.

(c) כל הזכויות שמורות לעדנה שמש