בננות - בלוגים / / ביקורת על הספר החיוך האטרוסקי
הבלוג של עדנה שמש
  • עדנה שמש

    סופרת, מתרגמת, מבקרת ספרים בעיתון הארץ ועורכת עצמאית מחברת הספרים: אמסטל (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007) דיונות החול של פריז (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2013) הוטל מלטה (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015) לכי, רצפי את הים (הקיבוץ המאוחד 2018) מרצה בארץ ובחו"ל Edna Shemesh is the Author of: Amstel, stories, Hakibbutz Hameuchad Publishers, 2007 The Sand Dunes of Paris, Hakibbutz Hameuchad Publishers, 2013 Hotel Malta, Hakibbutz Hameuchad Publishres, 2015 Edna Shemesh is a translator, editor and literary reviewer at Haaretz daily Gives Lectures in Israel and abroad about the influence her being second generation to holocaust survivors has had on her life and writing

ביקורת על הספר החיוך האטרוסקי

  

 

על החיים ועל המוות/עדנה שמש

 

החיוך האטרוסקי מאת חוסה לואיס סמפדרו (הוצאת כתר, תרגום מספרדית: עינת טלמון)

 

בפאתי רומא נמצאה אבן-דרך עתיקה שעליה חרת סופר מתוסכל כי "אין חדש תחת השמש, כבר כתבו אודות הכל"… אין זה מפליא, שהרי בווריאציות כאלה או אחרות רוב הספרים ((novels בעולם דנים שוב ושוב, באותם ששה-שבעה מצבים אנושיים: אהבה ושנאה, הרוע האנושי והחמלה, מאבקי כוח ושליטה, נעורים וזקנה, החיים והמוות. אמנם מידי פעם מבליח בשמי הספרות ספר או סיפור שמציגים בפני הקוראים דילמות או מצבים יוצאי דופן במקוריותם או בפרשנות הניתנת להם, אך קוראים נאמנים ואוהבי-הספר לא יתקשו להודות שמה שקונה את ליבם במהלך הקריאה אינו ה"מה" אלא בעיקר ה"איך".

 

החיוך האטרוסקי שהתפרסם לראשונה ב-1985, הוא אחד מן הספרים שקריאתו מחזקת מאוד את הטענה הזאת. החיוך האטרוסקי מספר סיפור ידוע ומוכר: סיפור ימיו האחרונים של אדם – סלווטורֶה רונְקונֶה – פרטיזן-לשעבר מחוספס שיש לו ידיעה ברורה איך צריך לחיות את החיים, איך ילדים צריכים לגדול, ומהי אהבה. אנו מתוודעים אליו כשהוא עומד למות ממחלת הסרטן, ועל כן עוזב שלא בטובתו את כפרו הקטן ובא לחיות את ימיו האחרונים אצל בנו, רֶנָאטוֹ, במילאנו.

הפופולאריות של מחלת הסרטן בספרות אינה קטנה משכיחותה של המחלה באוכלוסייה, כך גם התֶמות שהספר מעלה. כל כך הרבה נכתב בספרות על מחלות חשוכות מרפא ועל דרכי התמודדות עימן; נהרות של דיו נשפכו על המוות העומד בשער; על הגעגועים אל העבר – ההירואי, הטראגי, הנפלא – ועל השוואתו עם הווה שאין לו תקנה; כל כך הרבה כתבו על החיים הבריאים, האיטיים והפמיליאריים בכפר נחבא בהרים לעומת החיים הנוירוטיים והמנוכרים בעיר הגדולה… עוד ועוד תמוֹת העוברות כחוט השני בחיוך האטרוסקי.

ובכל זאת, דבר מהאימפקט של כל אלה אינו נגרע רק בגלל שכתבו בעבר אודותם כל כך הרבה. הסיבה היא, כמובן, הכתיבה האנושית והסוחפת של הסופר הספרדי חוסה לואיס מספֶּדרו היוצאת מהלב ונכנסת אל הלב, כלומר, דמותו האנושית והסוחפת של גיבורו, רונקונֶה, שמרדנותו הרבה, כמו גם השלמתו המאוחרת עם המוות הממשמש ובא, נכנסים בקלות אל הלב: זוהי דמות  חיה ונושמת, אמיתית עד כאב, על כן גם רחוקה ממושלמת, ועל אף שניתן להתווכח עם נחרצותו, למשל ההחלטיות שבה הוא מחליט "להציל" את נכדו הקטן, בְּרונֶטִינו, משרירות לבה של אמו, קשה להתווכח עם התום והאהבה המניעים אותו בעשותו כן. רונקונה הוא דמות יצרית מאד והדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, גם בשמחה לאיד שהוא שמח כששנוא נפשו מהכפר, קָנְטָנוֹטֶה, "מתפגר" לפניו.

 

בין דפי הספר מרחפת כמו מנגינה חרישית, תחושת ההחמצה הכרוכה בהכרה בחמקמקותם של החיים ובמוות המתקרב. מאידך, המוות נוכֵח בחיי הגיבורים בספר במינון מינורי ומאופק. סמפדרו אינו מתפתה לגלוש לסנטימנטאליות יתר. הוא חוסך מן הקורא את כמירת הלב הכרוכה בתיאור של טיפולים או אשפוזים, כמו שהוא מוותר גם על תיאור החתונה המאוחרת בין רונקונה לבין מושא אהבתו-לרגע-קצר, הורטנסיה, האישה שפגש באקראי ברחוב במילאנו ואשר ממלאה אותו אושר פשוט. "רוסְקָה", קורא רונקונה למחלה חשוכת המרפא המכרסמת בבטנו בהומור, כמעט בחיבה, ללמדנו שהוא משלים, בלית ברירה, עם קיומה הנורא.

בציור הסימבוליסטי, כמו גם במחזות רבים של המאות הקודמות, (למשל, המלט של וויליאם שקספיר), המוות נוכח פיזית על שולחנו של הגיבור בדמות גולגולת אדם, ארטיפקט הנחוץ להכרה בסדר הקוסמי ובאפסותו של האדם. אבל על אף שהמוות הוא מנת חלקו של מי שיש חיים באפו, אין בני האדם יכולים לחיות בצילו, אלא אם הם משכילים להדחיק את משמעות הרעיון.

אצל רונקונה, נוכחות המוות בלתי ניתנת להדחקה. המוות נושף בעורפו, מחדד ומעצים את הכול: את תחושת שביעות הרצון מן החיים המלאים וההרואיים שחי בשנות המלחמה כפרטיזן או אהבתו הישנה לדוּנְקָה – וגם את הכאב על מה שיוחמץ – נכדו שיגדל והוא לא יוכל לאהבו, להתענג על גדילתו ולשמור עליו מהתיאוריות החינוכיות הקלוקלות, לדידו, של הוריו, וליהנות מאהבתו להוֹרטֶנסיה, שאך החלה ללבלב. אבל זמנו של רונקונה הולך ואוזל והוא יודע שגם לא יספיק ככל הנראה להכיר היכרות חדשה-ישנה את בנו, רֶנָאטוֹ, דמות שולית יחסית במרקם היחסים החדשים שאליהם מתוודע רונקונה במילאנו.

 

כמה מבקרים התייחסו באחרונה אל החיוך האטרוסקי. לדברי אחד, הספר הוא שיר הלל לפשטות ולארציות ולכן קריאתו ראויה להיות "אותה קריאה ראשונית ובסיסית, קריאה שאינה קוראת תיגר על הכתוב ונאבקת בו, אלא נכנעת לו ברכּות", כאילו יש למבקר הספרים איזו חובה בסיסית להתאבק עם הכתוב ולראות, ידו של מי  תהיה על העליונה. באחד מאתרי האינטרנט נכתב כי "קל ללכת שבי אחרי העולם שבורא סמפדרו", דהיינו, אולי כדאי לנו להתאפק ולא לבחור בדרך הקלה ולא ליפול ברשתם של סמפדרו וגיבורו, רוֹנְקוֹנֶה. באחד מעיתוני סוף השבוע נכתב  כי ""החיוך האטרוסקי" הוא לכאורה ספר כובש…", כאילו חובת ההוכחה שהספר כובש עדיין חלה על הכתוב. האם יש דבר כזה "כובש לכאורה?"

במילים אחרות, המבקרים חשים, משום מה, צורך להתאפק מאד כדי לא להתאהב בדמותו של סלווטורה רונקונה. קשה שלא לתהות אם, אכן, יש חובה קדושה שהביקורת תהיה שכלתנית ומנתחת, כזו שמקורה אינו במחוזות הרגש והאמפתיה. רונקונֶה מעורר הזדהות באנושיותו, בתום הכמעט ילדי שלו, (אכן, משהו בסגנון שמזכיר את זורבה היווני של קזנצאקיס), בניסיונו הנואש ומעורר-ההשראה להיאחז בחיים עוד קצת, מבלי לשבור את לבו של הקורא יותר מדי.

רונקונה של סמפדרו ממצה את מעט הזמן שנותר לו באומץ לב ומתוך אהבת-חיים עזה. באמצעות שתי אהבותיו החדשות – ילד ואישה – הוא קונה לו את שני הקצוות האולטימטיביים של החיים, על אף שהוא יודע היטב שהמחלה תכריע אותו הרבה לפני שנכדו יגדל "ויהפוך לגבר" כלשונו. הוא גם יודע היטב שהוא-עצמו כבר "לא גבר ממש" וכי הורטנסיה כבר אינה "אישה ממש" בשל אי יכולתה, בגילה, להביא ילדים לעולם. בכל זאת, בעזרת ילד ואישה, רונקונה יוכל להשלים עם מותו; לחוש אותה תחושה שחש הקורא נוכח יצירה ספרותית שאוחזת בגרונו ומטלטלת אותו, מבצקת בו את הדמעות אך אינה חונקת אותו יתר על המידה. אולי מוטב שגם המבקרים ינסו מדי פעם לשוב ולהיות "קוראים-ממש", שהרי בבסיסם, ספרים נועדו לקוראים ולא למבקרי ספרים, ואז, אולי, יניחו לסלווטורה רונקונה ולשכמותו להתגנב אל ליבם על קצות האצבעות, ולהרעיד אותו רעדות קלות.

 

*   *   *

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. קראתי בעניין את הבקורת על הספר, וקראתי גם ביקורות קודמות. אני חושבת שהספר לא רק אנושי,יוצא מהלב ונכנס אל הלב כדבריך, לא בהשלמה של רונקונה עם מחלתו ועם היותו לא גבר שלם, הוא גם מראה שניתן לחיות חיים "מלאים" לאהוב ולרצות ולהשתוקק לדברים עד הרגע האחרון. אני מאד אהבתי את הספר.

    • עדנה,
      את צודקת – זה באמת מה שעשה את הספר כל כך מרגש – יכולתו לקבל את הדברים ולחיות עד הסוף. הרי כשמיואשים – הלב אינו פתוח לאהבה חדשה – ואילו רונקונה מתאהב עוד פעם אחת…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לעדנה שמש