בננות - בלוגים / עדנה שמש / קטע קצר מהוטל מלטה – מתאים לכל מזג אוויר
הבלוג של עדנה שמש
  • עדנה שמש

    סופרת, מתרגמת, מבקרת ספרים בעיתון הארץ ועורכת עצמאית מחברת הספרים: אמסטל (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007) דיונות החול של פריז (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2013) הוטל מלטה (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015) לכי, רצפי את הים (הקיבוץ המאוחד 2018) מרצה בארץ ובחו"ל Edna Shemesh is the Author of: Amstel, stories, Hakibbutz Hameuchad Publishers, 2007 The Sand Dunes of Paris, Hakibbutz Hameuchad Publishers, 2013 Hotel Malta, Hakibbutz Hameuchad Publishres, 2015 Edna Shemesh is a translator, editor and literary reviewer at Haaretz daily Gives Lectures in Israel and abroad about the influence her being second generation to holocaust survivors has had on her life and writing

קטע קצר מהוטל מלטה – מתאים לכל מזג אוויר

 

בסוף הם הציעו לי כסף, ההורים שלי, עזרה לתשלום שכר הדירה, עד שאמצא עבודה. את הכסף לקחתי. אטמתי עצמי לטיעונים שלהם ונשארתי בדיר. באשר לבעלת הבית, יצא שחושי לא הכזיבו. דיתה היתה גרושה ללא ילדים, בודדה ורעבה למגע כמוני, ובמהרה מצאתי עצמי במיטה הרחבה שלה. לא היתה שום אהבה בסיפור, רק תאווֹת גוף בריאות, הדדיות ובהולות, שהושׂבעו במפגשים מזדמנים שלאחריהם הייתי חוזר לדיר שלי בלי נקיפות מצפון. וכמו שלמדתי את דרכי אל יצועה ואל צמתֵי גופה, כך מצאתי את דרכי גם אל המקרר והסירים שלה, ואל מסך הטלוויזיה הגדול שלה ואל הניקיון הריחני בחדריה, וביליתי חלק לא מבוטל מזמני בביתה הנאה ולא בדיר המעופש שלה, שעכשיו היה גם שלי לזמן קצוב. אפילו את סקרנותי השבעתי כששאלתי אותה לילה אחד מה זה הציור הזה שתלוי מול המיטה החורקת שלי, עם הג'ינג'ית המכוערת שדומה לקְרוּאֶלָה דֶה וִיל. דיתה אמרה, "גם אני מתעבת את ההדפס הדהוי הזה, אבל לא מעזה לזרוק אותו כי הוא שייך לאימא שלי.  זה ציור של אוטו דיקס," אמרה, "הדיוקן הנועז-לזמנו של אֲנִיטָה בֶּרְבֶּר. ולא, אין לי שום מושג מי היא היתה, אניטה ברבר הזאת."

לי לא היה מושג מיהו אוטו דיקס.

כיוון שהשבעתי גם את רעבַי וגם את חשקַי אצל דיתה, נזקקתי עוד פחות לשירותיהם של ההורים שלי או לתשומת לבם, והגדלתי את ריחוקי מהם עוד יותר. למרות זאת שמחתי לגלות שאמי ואבי אינם מוותרים עלי: הם המשיכו לצלצל כל כמה ימים, פעם אמי, פעם אבי, כמו על פי תור מוסכם. ולאחר שהצליחו סוף-סוף ליצור אתי קשר, ביקשו רשות – אבא בחיישנותו הידועה ואימא בכעסה העצור – באו לביקור קצר עם קופסאות פלסטיק מלאות באוכל שאני אוהב: שניצלים מטוגנים, קציצות בשר בקר, עוגת שוקולד-שכבות ועוגיות סומסום, והלכו הביתה בידיים ריקות וזעזוע מאופק על פניהם. בכל פעם שסגרו אחריהם את הדלת והלכו היה הזעזוע שחשו משתהה בחדרי שעה ארוכה בצד המועקה שעוררו בי כי לא ידעתי איך להסביר להם שנמאס לי להיות שׂבע, שאני רוצה להיות רעב, מת להיות רעב. וכשנואשו והשינוי המקוּוה לא התרחש, שילחו בי את הבת-דודה המתוקה שלי, תִּרְזָה, שגרה בעמק יזרעאל ולא ראיתי אותה מאז שפגשתי בה, באקראי, בטיול להר תבור והיא עקצה, "מה, אמוצי, פעם בחמש שנים אתה בסביבה ואתה לא בא לבקר אותנו?!"

בסוף נגמר גם הסיפור ביני לבין דיתה, בעלת הבית. ערב אחד נקשה על הדלת במקום לפתוח אותה ולהיכנס פנימה כבת בית. גבר מבוגר, נאה ונינוח, עמד לצדה ולחץ את ידו של הדייר שלה לחיצה איתנה. דיתה הכריזה בחיוך מאיר ואישוניה המכווצים הנעוצים באישוני מְזָרִים את מה שהתרתה בי בלי מילים,  "אמוץ תכיר, זה בועז, החבר שלי," ויותר לא ראיתי אותה אלא פעם בחודש כשבאה לקחת ממני את דמי השכירות. או אם היתה סתימה באסלה, ואני נאלצתי לבקש מבועז – שכבר גר אצלה והתגלה שיש לו סבלנות ברזל וידי זהב – שיתקן את הדרוש תיקון.

לא הודיתי בכך, אבל הפרידה שנכפתה עלי מדיתה ומשלוות חדריה והגעגוע המפתיע לאמי ולאבי  שצמצמו בהדרגה את עלייתם לרגל אלי עם קופסאות הפלסטיק, שלא לדבר על געגועי לפלאי הסל"דים של מכונת הכביסה והייבוש שלהם, כל אלה פוגגו את שארית גאוותי. שוב לא רציתי להיות רעב כל כך. וכשנמאס לי מזה שאני לא יכול לעשות בדיר יותר מחמישה צעדים בלי להיתקל בְּקיר והאי סדר הקבוע החל לתת בי את אותותיו, התחלתי לבוא הביתה, להורים, כל שבת שנייה, כמו בצבא. אבל כשהילה –  שאז כבר פגשתי בה בפתח חנות החשמל של יוני ניסני – נפרדה ממני לפרק זמן בלתי מוגדר, התחלתי לנסוע הביתה כל שבת. לפעמים הייתי בא אפילו חמשוש. מצאתי עצמי יושב בשעת ערב בין רובֶּן אבי לבין לילי אמי וצלחת מלאה אוכל מונחת על ברכי, צופה אִתם באחת מתוכניות המציאוּת שהם אוהבים לראות ואני דֵי לא סובל. זה הספיק כדי לתת לי תחושת בית בסיסית. גם דגנית וליה, שעוד שהו אז בארץ אבל כבר לא גרו בבית, היו באות הביתה בזמנים קצובים ואז התמלא הבית בריחות תבשילים ובקולות דיבור רמים ובפרצי צחוק מתפרעים, ואיזו חיוניות חדשה היתה נמסכת בעורקי הורי וכמו שב הבית והתבצר בין קירותיו וכמו שבו והעמיקו יסודותיו באדמה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לעדנה שמש