הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
להנאתכן…
http://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.2025704
עלייתו ונפילתו של הסופר הפרולטר
"מרטין עדן" מאת ג'ק לונדון פורסם ב-1909, אבל עלילתו אקטואלית להפתיע מפני שכוחם של תאגידים שמגמדים את היחיד ואת כוחו עדיין עולה בהתמדה
מרטין עדן, מאת ג'ק לונדון, תירגם מאנגלית עודד פלד, אחרית דבר מאת מלאת שמיר, הוצאת כרמל, 2013, 320 עמודים
יש קלאסיקות מסוימות שקשה לקורא בן ימינו לקרוא אותן כפשוטן. ב”הרפתקאותיו של טום סוייר” למרק טוויין, לדוגמה, יש גילויי גזענות ודעות קדומות על שחורים. מסירת הספר לקורא העכשווי בלי הסבר כלשהו על רוח התקופה עשויה לעורר אי נוחות מוצדקת. גם ”מרטין עדן”, ספרו האוטוביוגרפי־למחצה של ג'ק לונדון, אינו נמלט מזה. דיוקנה של רות מורס – זו שמניעה את עדן לעשות את השינוי הגדול בחייו, כלומר לרכוש השכלה ולפתח את האמביציה שלו להצליח כסופר – הוא ברובו סטריאוטיפ נשי: רות היא בת מעמד־ביניים יציב שעל אף השכלתה ופתיחותה היחסית מוּנעת בעיקר על ידי הצורך למצוא לעצמה בעל שיהיה בן מעמדה החברתי והכלכלי. ועל פי ערכי התקופה – רק כך יהיה ראוי לה, לאשה הצעירה שאין לה עצמאות כלכלית והישרדותה תלויה ישירות בטיב השידוך שיימצא לה.
בכל מובן אחר, אף שהספר פורסם ב-1909, “מרטין עדן” הוא ספר אקטואלי להפתיע: כוחם של תאגידים שמגמדים את היחיד ואת כוחו עדיין עולה בהתמדה. גם לא נחלש כוחם של עורכים ספרותיים. וכאז כן עתה, סופרות וסופרים, למעט יחידים, אינם יכולים להתקיים מכתיבתם. ועדיין מצפה לכותבים מתחילים מפח הנפש הכרוך בדחיות חוזרות של כתבי־היד שלהם וטיבו וטעמו של החלום האמריקאי עדיין מציתים את דמיונם של המתדפקים על שעריה של ארצות הברית, אף שהזהב כבר מזמן אינו מתגלגל ברחובותיה.
הסיפור – עד לסופו המפתיע והמאתגר את המחשבה – הוא פשוט: פגישה אקראית בין מרטין עדן לבין רות מורס בביתה, לשם הגיע בלוויית אחיה ארתור, מניעה שינוי כמעט בלתי מבוקר בנפשו, בהשכלתו ובמשלח ידו. בראשיתו, עדן הוא פרולטר שגר ברובע עני. שם הנשים הן שורדות הנידונות להיות זונות באופן כמעט אוטומטי. הוא מלח מחוספס ומצולק, שהילוכו ה"רחוק מעידון תרבותי" מסֵב לו בושה גדולה, ומעיניו נשקפת "הבעה של חיית פרא החרֵדה מפני מלכודת".
שלא בטובתו, לונדון נתפס לסטריאוטיפ כמעט קולוניאלי בתיאור דמותו הראשונית של גיבורו, כאילו הוא אומר: אם אין לך השכלה ואתה עילג בדיבורך ומקומך בתחתית הסולם המעמדי, קרוב לוודאי שאתה דומה, פחות או יותר, לקוף. זרועותיו ורגליו אכן מתוארות כארוכות מדי, כגפיו של פרימאט, ובעיני רות מורס כוח גופני הוא "דבר גס וחייתי". מנגד, אידיאל היופי הגברי בעיניה ובעיני בנות תקופתה מצריך "חינניות מעודנת".
בסצינה המזכירה את המיתוס של פיגמליון, רות מסכימה לקחת את מרטין תחת חסותה ולהפוך אותו למה שהוא כה תאב להיות: בן-תרבות, אדם המאמין ביכולתו לשנות את גורלו. וכשרות מורס, כמו הד"ר היגינס ב”פיגמליון” של ברנרד שו, מרגישה שמרטין בשל כבר והוא ראוי להיות מוצג בחברה, היא מזמינה אותו לאירוע חברתי בביתה, שהוריה מקיימים למרבה האירוניה כדי להרחיק את מרטין מִרוּת וכדי להקיף אותה במחזרים ראויים יותר. "אל תתרגש כשאתה מדבר", מזהירה רות את מרטין לפני טבילת האש. אחר כך היא צופה בו בהשתאות כשהוא משוחח בפינה כשווה בין שווים עם קולדוול, פרופסור נערץ לספרות אנגלית, ואף מעמיד אותו על טעויותיו.
בדרך לעלייתו (ונפילתו) של מרטין עדן, ג'ק לונדון מביע תפישות נוצריות בבסיסן: על אהבה, על גשמיות ואלוהיות, על נשים ראויות ונשים בלתי ראויות. מרטין רואה ברות קדושה זהובת שיער ותכולת עין. האהבה אליה היא הדת של מרטין עדן. שלוש פעמים בעמוד אחד מוזכר הצירוף "עיני הקדושה" – עיניה הכחולות של רות שמציעות לו "נצח" לעומת העיניים "הנועזות השחורות" של הנשים הנחותות בעיניו, עובדות הכפיים, ועיניהן של הזונות, עובדות הגוף, שמנסות לשדל אותו ומציעות לו אך את ארציותן. מה יותר סטריאוטיפי מִטֹהר המיוצג על ידי עיניים כחולות ושיער זהוב ושטניות המיוצגת על ידי שיער כהה ועיניים שחורות? אלה קונבנציות עבשות של תפישת הטוב והרע, הראוי והבלתי ראוי, ללא כל אירוניה.
אף שלונדון עצמו היה אוטודידקט, תאוותו העצומה של מרטין עדן להשכלה ולתרבות מסחררת את הדעת: כאבן שואבת, בתהליך ארוך ומתמיד המתואר בפרוטרוט, עדן בולע ספרים "שהצריכו שנים של התמחות והכנה מוקדמת", ובאמצעותם הוא רוכש ידע על העולם. לונדון עצמו מתפעל, בין השורות, מן האפשרות לרכוש כל כך הרבה ידע לא פורמלי ומבקר בתוך כך את נוקשותו של החינוך הפורמלי של תקופתו.
בשלבי חניכתו הראשוניים של עדן בולטת התימה הפיגמליונית במלוא חריפותה: השפה כמייצגת הייררכיה מעמדית. מרטין עדן לא יוכל להיחשב בן־תרבות אם לא יעדן את שפת דיבורו הקלוקלת ואת רמת כתיבתו וסגנונה. כאן המקום לדבר על הבעייתיות והקושי לתרגם מאנגלית לעברית את שפת המעמד הפרולטרי במפנה המאה, שאין לה, הלכה למעשה, פתרון מניח את הדעת בספר, ולא כי המתרגם יכול היה לעשות את זה טוב יותר, אלא כי כמעט אין אפשרות לעשות זאת בצורה טובה בגלל קיומם של כל כך הרבה פעלי עזר שמובלעים באנגלית נחותה וכלל אינם קיימים בעברית ועל כן אינם יכולים לבוא לידי ביטוי.
כך יוצא שצעיף המטאפורה, שהתרגום הוא כמו הנשיקה מבעד לו, עבֶה כאן מתמיד: נגזר על משפט כגון “I ain’t no invalid” להישאר "אני לא נכה" התקין לשונית וכך, לאבד את כל הרובד המעמדי שלו הקיים באופן כה ברור בשפת המקור. וכדי להטעים את הקורא מעט מעילגותו הראשונית של הדובר, שתלך ותיחלש ככל שירכוש השכלה ומעמד, נדרש המתרגם לתרגומים כגון "שֶ'תְּפרצתי", "אנ'לא" התל־אביבי, " 'ני" (במקום אני), "תְּ'זה" שאינם מהדהדים אלא את אי סבירותם.
עם התקדמות העלילה, רגשותיה הראשוניים של רות מתחלפים בתשוקה. אלא שאז לונדון חוזר לסורו: רות מזהה את התשוקה העולה בה כרגש שחוותה פעם, כש"התבוננה בטורפים בגן חיות" ואילו כשמרטין משתוקק לנשקה, הוא עומד לעשות זאת "באותה יראת כבוד ובאותו להט נעלה שבהם נושק אדם לגלימתו של אלוהים". במלים אחרות: הנעלָה והחיה.
בסופו של תהליך למידה וחניכה ארוך, מרטין משלים את הפערים ונעשה סופר. ואולם, למרבה צערו ועלבונו, למרות שהרים את עצמו בשערות ראשו, הדבר אינו מספק את הוריה של רות ואף לא אותה עצמה, למרות אהבתה אליו. הוא אינו מצליח לעמוד בסטנדרטים שנקבעו לבעל פוטנציאלי לרות מורס והקשר בין השניים ניתק.
בהתחלה הצלחתו של עדן ככותב קטנה. הוא רואה עצמו כ"שכיר עט" אבל מפתח חוש ביקורתי וביטחונו ביכולותיו עולה. "אף אחד לא מאמין בי… חוץ ממני", הוא אומר, ומוסיף כי הדברים שהוא כותב "טובים מכמעט כל מה שמתפרסם בכתבי העת". בלי להניד עפעף, הוא מאשים את העורכים בכישלונותיו. לדידו, הם אינם אלא סופרים כושלים ה"מעדיפים את העבודה המשעממת ליד שולחן עורכים… על פני חדוות היצירה". אם ייכשל הוא מציין בחצי חיוך, יהיה לעורך.
לא חולף זמן רב ומרטין עדן נעשה איש ספרות המקיים (תחת עינו הפקוחה של ג'ק לונדון) דיונים מעמיקים בספרות. הוא אינו בוש להודות ב”טראש” היוצא מקולמוסו, כדי שיוכל להתפרנס מכתיבתו – בהתחלה רק כדי לאכול ולשבוע, מאוחר יותר אף כדי לשלם את חובותיו – והוא מחדד בשיח שלו את היחס שבין האלוהי לבין הגשמי בספרות בכלל ובפרי יצירתו בפרט, כמעין הדהוד לגשמיותו הראשונה, הקופית, לעומת עלייתו המתמדת בגרם האנושיות וההפשטה. אלא שבסופו של דבר הצלחתו של מי שהגדיר את עצמו בראשונה כ"טירון המוחץ פרפרים בקורנס" היא טרגית, ומפתיעה: בשיא הצלחתו הספרותית והכלכלית, מרטין עדן מאבד עצמו לדעת.
סופו של הספר, כלומר קפיצתו של עדן אל המים, אל מותו, בלי שאיש יבחין בחסרונו, הוא תחילתו של הדיון (שאכן מתקיים באחרית הדבר המעניינת שכתבה ד"ר מלאת שמיר) על מהותו של החלום האמריקאי, על מחירה של ההצלחה, על הרסנותו של האינדיבידואליזם האגואיסטי של האמריקאי בן־תקופתו. ואולם, קריאה מדוקדקת תעלה שלונדון (שגם מותו־שלו חשוד כהתאבדות) מספר לנו, אולי, סיפור נוסף, שתמציתו – ראשיתו ואחריתו של מרטין עדן – נמצאת כבר בעמודים הראשונים של הספר, והוא נעוץ בשני מבטים: מבטו האחד נופל על רות והוא רואה בה "דבר־מה שראוי לחיות למענו, לזכות בו – אה, ולמות למענו", ומבטו האחר נופל על ציור שמן ובו ספינה נוטה על צדה. כאן היה יופי, חושב מרטין, אבל כשהוא מתקרב אל הציור מיטשטש היופי לכדי כתם צבע רשלני. זוהי נזילותם של הדברים שכדאי לחיות למענם, ואולי, אומר לנו מרטין עדן, לא די בהם.
קראתי בעניין רב.
תודה
רות
תודה לך, רות
את מרטין עדן כתב ג'ק לונדון על עצמו, הייתה לו אהובה בשם מיבל, שדחתה אותו מהסיבות הנ"ל.
הוא סופר טוב מאד אך אכזרי.
תמיד רואה אותו כמודל למי שנדחה בלי סוף והמשיך לכתוב.
לעדנה. העלית בי זכרונות ישנים כשהייתי ילדה – נערה וקראתי את הספר, שאלת התאבדותו של הגיבור לא הניחה לי, ועד היום אין לי תשובה עליה. תודה על המאמר. חיה אסתר
כן, ידוע כמובן שזה ספר סמי אוטוביוגרפי ואכן, ספר כזה הוא תמיד עז מאוד.
תודה על הסקירה. היה מעניין לקרא.