הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
היה לי העונג לשמש השנה שופטת בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ (יחד עם משה סקאל ואסתי אדיבי-שושן)
הנה התוצאות לפני כן, אתם מוזמנים ומוזמנות לקרוא את הסיפורים הזוכים – הם מתפרסמים היום, במוסף תרבות וספרות
http://www.haaretz.co.il/short-story/.premium-1.1975499
תודה-תודה על שתי התגובות החמות. לפעמים אפשר לומר כל כך הרבה בכל כך מעט…
(-:
נו. זה אני …
פשוט לפעמים אני כותב וזה יוצא ריק. לאט לאט אלמד איך לאכול את הבננות.
עם או בלי הקליפה.
אז עכשיו כבר לי גם מותר לגלות …
פתאום נזכרתי במשהו שקרה לני כשבע-שמונה שנים. הייתי בסדנת כתיבה בבית אריאלה אצל רות אלמוג. בדרך להפוך מגולם לפרפר (עלאק) ובאחד השיעורים, אחרי שגיליתי כי היא מכירה את דודתי, ליוויתי אותה בדרך הביתה ותוך כדי כך סיפרתי לה על הסיפור שכתבתי לתחרות הסיפור הקצר (אני אפילו לא זוכר כיום איזה) והיא שותקת. שותקת. לא מגיבה. ופתאום התגנבה חרדה ללב. את לא שופטת בתחרות במקרה.שאלתי היא נעמדה. הרמזור התחלף לירוק , אבל היא חיכתה לאדום. לפני שאמרה לי את המשפט (שבדרך כלל שייך לבתי משפט) אני לא מאשרת ולא מכחישה.
טוב. נפרדנו. ובדרך חזרה צלצלתי לגרושתי (את הסדנה להפרדות עברתי שנה לפני) ושואל אותה לדעתה על התשובה שקיבלתי מרות היקרה.
"אתה אידיוט, היא אמרה לי, צעקה יותר נכוןלתוך הנייד. בטח שהיא שופטת בתחרות. מה אתה לא מבין???"
הבנתי. הבנתי שעכשיו התחלתי בתהליך ההפוך, מפרפר לגולם. מה שהייתי.
מאז. כל פעם שיש תחרות (שאני אפילו לא שולח אליהם דבר או חצי דבר, חוץ מחוטים של משי) כשאני פוגש מישהו בעניני ספרות או שירה, אני בוחן אותו וחושב הוא שופט, או רק מתחזה לשופט, שזה הפוך על הפוך ומתחיל לצחוק. והאיש ממול (אם זה גבר) הוא בודק אם החנות לא פתוחה. ואם זאת אישה, היא מסדרת את השיער אינסטנקטיבית. ואני עומד כמו איזה גולם וצריך להסביר. אבל היום כבר לא. פשוט פורשים את הידיים ומחבקים ושתי נשיקות על הלחי. ושוכחים הכול.
והיום סמיר הנגר שהרכיב לי את הספרייה החדשה שתתמלא עוד מעט כולה בספרים שלי (עלאק) הסביר לי שאצל המוסלמים זה שלוש פעמים. לימין. לשמאל ושוב לימין. אבל בלי נגיעה בלחי. וחשבתי שרק עיסא (ישו)חסר כאן, שיושיט את הלחי החסרה. ויהיה פה סוף סוף שלום.אולי.
זהו. אלה המחשבות שעברו לי בראש על הגילוי הנאות של עדנה שמש.
נורא נחמד מה שכתבת – וצחקתי הרבה…
אם זה עוזר: אחד מסיפורַי האהובים ביותר עלי הוא ערבסקה (שגם זכה בפרס בינלאומי בעבר, בצרפת) – את הסיפור הזה שלחתי פעם, מזמן, לתחרות הסיפור הקצר של הארץ והסיפור לא זכה בכלום.
ברור שאמרתי לעצמי שאף אחד מהשופטות והשופטים לא קראו אותו, כי איך ייתכן… אבל ייתכן מאוד שקראו. להראותך שמדובר בטעם ספרותי, ופעם הוא כך ופעם הוא אחרת.
מכל מקום, כמו שכתבתי בהארץ היום – קריאת 1400 הסיפורים הייתה חוויה יוצאת דופן.
ומה באמת עלה בגורל הסיפור שלך, ההוא? האם פורסם במקום אחר? את ערבסקה פרסמתי אחר כך בקובץ הסיפורים שלי, אמסטֶל.
רוב הסיפורים שכתבתי גם כטיוטות פורסמו בכתבי עת.(לפעמים עם סיפורים או שיר שלך) ואני לא יודע אם ההוא שייך לקבוצה ההנבחרת או לא.
ועוד מעט כשיצא ספר סוף, סוף, עדיין לא אהיה בטוח. אבל בכל מקרה, כתיבת הסיפור היא המעשה האמיתי. ופרסומו הוא הנלווה.
לפעמים אני מסתכל, ואני מתאר לעצמי שגם את, ורואה סיפור או שיר בתוך כתב עת או עיתון ואני מתחיל לרחם עליו. לרחם זאת המילה המדויקת. רואים שלא נוח לו במקום שהוא נמצא, בגודל האותיות, בעמוד. בתמונה שלידו, שקשורה או לא. פשוט נראה לי שבוי. שבוי לנצח. ואני אומר לעצמי. מה זה שלחת אותו ככה. בלי הורה מלווה ובלי משמרות בטיחות. מה אין לך לב? הוא לא הילד שלך? כל מיני מחשבות משונות. שאני מנסה להתעלם מהם בזמן הכתיבה.
ויום אחד קרה שסיפור שלי התפרסם בשני כתבי עת במקביל. ופשוט מתתי מבושה. כי אני אף פעם לא שולח במקביל לשני מקומות. אבל עבר כל כך הרבה זמן מאז ששלחתי בין לבין ושכחתי. ופה הייתה לי הזדמנות נדירה (מטעויות יוצאים תמיד דברים נפלאים. במיוחד ילדים:) לראות איך נראה אותו סיפור בשני כתבי עת שונים. וזה ממש הפתיע אותי. במקום אחד הוא נראה משוחרר. בטוח בעצמו. במקום-בכתב העת- האחר הוא נראה לי סובל ומיוסר.
כנראה שיש להם נשמה. אפילו שהם לא מדברים.
אגב – היגשתי את הסיפור לתחרות בגרסה מקוצרת. הסיפור השלם ארוך מאלפיים וחמש מאות המילים המותרות
קראתי בעיתון את הסיפורים. אהבתי מאד את שני הסיפורים הראשונים. יישר כח עדנה וחג שמח.
באמת כבוד עדנה
לתחרות הספור הקצר בהארץ שמורה בלבי פינה חמה מאוד, הרי שם ממש שם עשיתי את צעדי הראשונים ככותבת , עם הזכיה שלי ב2001 זכות גדולה להיות שופטת ולהיות שותפה בניצני התפתחותו של סופר נולד
חג שמח עדנה יקרה
התחרות הזאת היא באמת פלטפורמה טובה מאוד, וחשיפה ראויה – הא ראייה…
חג שמח!
קראתי היום את הסיפורים ואהבתי מאד את שני הסיפורים הראשון והשנייישר כח עדנה וחג שמח.
יפה ה״עכשיו כבר מותר לספר״. קשה ודאי לקרוא כל כך הרבה סיפורים ולשתוק את כולם. גם אני זכיתי להיות פעם בין הזוכים. חוויה מרגשת מאד. להיות שופטת זו בטח חוויה מסוג אחר לגמרי.
חג שמח
איזה יופי, רקפת. לא ידעתי שזכית בעבר בתחרות הזאת.
באמת היה קשה לא לספר – והייתי חייבת, כי זהות השופטים, כידוע, חסויה עד תוצאות התחרות. אז עכשיו זו בהחלט נשיפת הקלה…
כמו שכתבתי בעיתון ב"דבר השופטים" – לקרוא כ"כ הרבה סיפורים זה לא קל – אבל בסך הכל זו היתה חוויה מענגת.