מיכל בין רוצה להיות כדורגלנית. למה הצבא שם לה רגל?

כרגע אני עומדת בפני פרשת דרכים בחיי. החלטתי לעזוב את הבית בגיל 18 על מנת לשחק כדורגל בליגה הטובה בע…ולם- ליגת המכללות בארה"ב. בשנה האחרונה שלי בתיכון קיבלתי הצעה מקולג' בקונטיקט לבוא לשחק אצלם מיד בסיום התיכון. שאיפתי היתה ללמוד 4 שנים בקולג' ואז לחזור ולשרת בצבא. כשבוע לפני נסיעתי לקולג' התבשרתי כי הצבא החליט שלא להעניק לי מעמד של "ספורטאי עילוי" על אף העובדה שאני עומדת בכל הקריטריונים. ראו את מכתבו של אורי שילה מההתאחדות לכדורגל לראש מנהל הספורט –"השחקנית מהווה חלק חשוב במערך נבחרות הנשים של ישראל. האפשרות לצאת לקולג', מהווה לא רק הזדמנות לקידום אישי עבורה, אלא עבור הענף כולו. אנו מבקשים לשקול מחדש את החלטת הוועדה ולבחון את האפשרות לסייע למיכל ככל הניתן כדי שתוכל להגשים את מטרתה ולהשלים את לימודה בקולג'." כיום, לאחר כ 8 חודשים שאני לומדת ומשחקת כדורגל במכללה בארה"ב, ולאחר מאמצים רבים של כל המקורבים אלי אשר ניסו לעזור לי בכל דרך אפשרית, תאריך הגיוס שלי נקבע לעוד חודש וחצי- ה18 באפריל 2013.
הנה מכתב שכתבתי לראש אכ"א, בתקווה שתאשר את הישארותי בקולג'. מכתב שלצערי נענה בשלילה.
" אלוף אורנה ברביאי, ראש אכ"א.
גברת נכבדה שלום רב,

הריני מתכבדת לפנות אליך באופן אישי כמי שבסמכותה לעזור ולייעץ לי בבקשה לקבלת הכרה של ספורטאי עילאי לפיו אוכל לממש את עצמי ועם זאת לתרום לחברה בישראל ולצה"ל בפרט.
קוראים לי מיכל בין, נולדתי בישראל ואני בת 18. הוריי תושבי הארץ, קצינים בצה"ל (במיל) ואחות לטל אשר הינה מדאגית בצה"ל ולעידן אשר סיים את שירות החובה רק לאחרונה.
בניגוד לכל חברותיי, החלטתי כי ספורט (וכדורגל בפרט) הוא הדבר שאעשה בחיים, דבר שלא כל כך מקובל בחברה הישראלית. מגיל 7 אני משחקת במועדון כדורגל. רוב חיי שיחקתי עם בנים, אולם עם הגעתי לגיל 13 נאסר עלי להמשיך ולשחק בקבוצה בה ישנם בנים ועברתי לשחק בליגה של נערות ומאוחר יותר בליגת הנשים של ישראל. דבר זה רק הניע אותי יותר וההחלטה שנתקבלה על ידי הינה להיות שחקנית מקצועית אשר תייצג את מדינת ישראל ותביא לספורט הלאומי הישגים נכבדים.
כדורגל הוא הדבר שאני קמה בשבילו בבוקר. לפיכך, כל מאוויי היו להגיע לקול'ג אשר בעזרתו אוכל להתקדם בספורט (שכן במדינת ישראל כדורגל הנשים אינו מפותח דיו). אציין כי במהלך חיי נתקלתי בלא מעט סטיגמות על ספורט נשים אבל כיום כאשר אני מדברת עם אנשים על העובדה שאני משחקת כדורגל בקולג׳, אנשים מכבדים אותי והמודעות לספורט נשים רק מתחזקת.
אז אחרי הרבה שנים של עבודה- פציעות, מבחנים, אימונים, ומשחקים – הגעתי לקולג׳. החל מחודש אוגוסט 2012 אני לומדת בקול'ג במדינת קונטיקט בארה"ב, אליו התקבלתי במלגת ספורט מלאה.
ע"מ שאוכל להשלים את לימודיי ואת עתידי המקצועי, הנני נדרשת לשהות בת ארבע שנים עד תום לימודים אלו.
פנייה זו נעשית באופן אישי אליך, ע"מ לקבל את אישור הצבא לצורך דחיית שירותי הצבאי בתקופה זו.
חשוב לי מאוד להבהיר ולהדגיש כי כל חיי חונכתי על ידי הוריי לאהבת הארץ ותרומה למולדת. לא עולה בדעתי לא לשרת את שירות החובה החל עלי ואף יותר מכך, כאזרח שווה זכויות וחובות במדינת ישראל. אני לא רואה את השירות הצבאי רק כחובה אזרחית, אלא זו זכות, לשרת וללבוש את מדי צה"ל ולהגן על המדינה שלנו. אחי הגדול כאמור , סיים שירות של 3 שנים בחיל הים. אחותי, משרתת כרגע כמדריכת אימון גופני בבסיס הדרכה של חיל הנדסה. מובן לי, למשפחתי ולחבריי שלא אוותר על השירות הצבאי שלי בשום אופן.
למרות שאני לא משרתת כרגע בצבא ותורמת למדינה באופן רשמי, במהלך המבצע ״עמוד ענן״ קיבלתי פניות והתעניינות מחברותי לקבוצה, מהורים, מאמנים, מרצים וספורטאים מהפוטבול, כדורעף, שחייה, סופטבול, לקרוס, גולף וכדורסל. הם שואלים לשלום משפחתי ומנסים להבין את המצב בארץ. אני מספרת להם בגאווה על ישראל, ומשתדלת להסביר להם בדיוק על מה אנחנו נלחמים ומה המטרות שלנו, כי הם לא רואים את מה שאנחנו חיים יום יום.
אני חושבת כי גם כעת הנני שגרירה של מדינתו ועושה ככל שניתן לעזור ולתרום, יחד עם מימוש עתידי.
לכן, אבקש את התערבותך הדחופה לצורך הכרה בזכותי זו ומתן תשובה חיובית בעניין.

תודה על העזרה, ומקווה שתינתן לי הזכות להגשים חלום ולסיים כאן 4 שנים.

מיכל בין."

לצערי, מכתב זה לא עזר, והצבא עדיין החליט כי איני כשירה לקבל את מעמד ספורטאי העילוי ועלי לחזור לארץ ולהתגייס. דבר זה אומר שלא אזכה לשחק יותר בכדורגל הנשים ברמה הגבוהה בעולם.
שאלתי היא מדוע אינני יכולה לחזור בעוד 3 שנים ולעשות שירות של שנתיים? למה אני, כספורטאית שמוכנה ורוצה לשרת בצבא, לא יכולה לדחות את השירות הצבאי שלי על מנת להתפתח ברמות שלא קיימות בארץ? למה אנו מופתעים שהספורט בארץ ברמה כל כך נמוכה, אם הגופים העומדים בפני הספורטאים שמים להם רגליים במקום לתמוך בהם?
אני רוצה לשתף אתכם בעובדה שמעציבה אותי מאוד. על פי ראש אכ"א, אורנה ברביבאי – כ50% אחוז מהבנות בישראל אינן משרתות בצבא. לאור נתון זה אני תוהה מדוע אני לא יכולה לקבל דחיית שירות. אינני מעוניינת להתחמק משירות ואני בטוחה כי את שירותי הצבאי אעשה בסוף.
אני מבקשת מכם, חבריי, מכריי, ובכל מי שקורא מילים אלו, תתמכו בי ותעזרו לי לסיים כאן עוד 3 שנים ולהגיע להישגים שלא אוכל להגיע אליהם אם אשחק בארץ. אשמח אם תשתפו את חבריכם במכתב הזה. אולי בשבילי זה מאוחר מדי, ועוד חודש וחצי אמצא את עצמי עם מדים, מוותרת על החלום מגיל 9. אבל לספורטאיות הבאות מגיע יותר. בלי תמיכה של כל המערכות הספורט שלנו לעולם לא יתפתח לרמות גבוהות יותר!!! הלוואי שיעריכו קצת יותר את הספורטאים שלנו. כל מה שאני מקווה לו הוא להישאר בקולג' שבו אני נמצאת אחרי כל המאמצים להגיע אליו. ואני צריכה את עזרתכם בזה…