בחור שמעניין באמת, לא יודע לרקוד

בחור שמעניין באמת, לא יודע לרקוד / עדנה שמש
  

כריסטינה קומֶנצ'יני: כשהלילה, מאיטלקית: אלון אלטרס, הוצאת הספרייה החדשה 2012, 236 עמ'

לפסטיבל סרטי הנשים ברחובות מגיעות כל שנה כמעט רק נשים, כאילו הנושאים שמעִניינן של נשים אינם מעִניינָם של גברים. בידוע הוא ש'ספרות נשים' אינה נתפסת כ'ספרות הנכתבת בידי סופרות' באופן דומה ל'ספרות הנכתבת בידי סופרים', אלא ככזאת הדנה בענייני נשים, בעוד גברים דנים בספריהם בנושאים אוניברסליים המעניינים את שני המינים גם יחד. אך מה יותר אוניברסלי מאמא צעירה שמשהו פוקע בה עד כדי כך שהיא עשויה להטיח את ראשו של בנה הקטן בשולחן, ולפקפק באופן עמוק ויסודי באימהותה?

קומנצ'יני אינה חוששת לדון בנושא האימהות הפגומה ובמנעד שבין זהותה של האשה כאדם לבין זהותה כרעיה וכאם. היא אף מתירה לדמויותיה ללכת בעקבות תשוקותיהן בלי שהתוצאה תהיה טרגית כמו במקרה של אנה קרנינה הפונה להתאבדות כדי להינקות מ'חטאהּ'. אבל קומנצ'יני, כך עושה רושם, אינה מעזה 'ללכת עד הסוף', ואם יש אור (פמיניסטי) בקצה המנהרה – לא ברור שהוא מגיח מבין שורותיה דווקא, ועל כך בהמשך.

מבין דפי כשהלילה מבצבצת בכל חריפותה שאלת מימושה העצמי של האשה והאִם יש הכרח שזו תהיה קשורה לנישואיה ולמימוש יכולת הפריון שלה. הנושא רלוונטי מתמיד על רקע התופעה החברתית המרתקת התופסת תאוצה בחברה המערבית והזוכה לכינוי 'סינגלטוניוּת'. דהיינו, העובדה המאלפת שלא רק שאינספור בני אדם רואים עצמם פטורים מן הצורך בנישואים – כלומר, מאשרור של מוסד-דת לזוגיותם – אלא שהם גם אינם זקוקים כלל לחיים עם בן זוג. בארה"ב מספר הנשים המעדיפות לקיים משק בית שיש בו רק אדם אחד – הן עצמן – עולה אף על מספר הגברים שעושים כך, והדבר מוכיח שיש בעולם עשרות מיליוני נשים שגורסות כי הדרך אל מימושן כאדם אינה חייבת לעבור דרך הכנסייה או דרך הרחם שלהן.

מרינה, הגיבורה של כשהלילה היא אמא. מבעד לעיניה הבוחנות של קומנצ'יני, אימהוּת אינה הדבר האידיאלי ואף הרבה פחות מזה. יותר מאמא אחת בספר אינה יכולה לעמוד בציפיותיה-עצמה או בציפיות המשפחה והחברה ממנה. בעיניים אמפתיות קומנצ'יני בוחנת את חוסר האונים, חוסר התאימוּת, הספקות והחרדות, המתלווים כולם אל מה שנראה, מבחוץ, כדבר הטבעי, כביכול: אמא מגדלת ילד.

מנפרד, בעל האכסניה באלפים שמרינה מגיעה אליה לחופשה בת חודש עם מרקו, בנה בן השנתיים, יודע זאת ממקור ראשון: אמו נטשה אותו, את אביו ואת אחיו והלכה לחיות עם גבר אחר, וגם אשתו-שלו נטשה אותו ואת ילדיהם. בעיני מנפרד, כמו גם בעיני אביו, אשה אינה מוכשרת יותר מגבר להתמודד עם ילד . אביו אומר, "הנשים לא יודעות לגדל ילדים… הנשים לא אוהבות את הילדים". למרינה עצמה, כאמור, יש ספקות משלה באשר ליכולותיה כאם. הדבר הראשון שעולה במוחה לאחר לידת בנה הוא, "אף פעם לא אצליח".

במהרה יהיה מנפרד עֵד לאלימותה הרגעית של מרינה כלפי בנה הקטן, שגורמת לפציעתו, והדבר יאשש עוד את הנחותיו. אי-יכולתה של מרינה להתמודד עם הטיפול בבנה שאינו מניח לה לישון מאז נולד, נוגע בפצעיו של מנפרד שמעולם לא הגלידו. בכל זאת אין הוא מגלה לאיש את נסיבות פציעתו של הילד, ומכאן והלאה מתחילה להיבנות בין השניים תשוקה הדדית. דמותו של מנפרד מזכירה מעט את זו של שומר היער במאהבה של ליידי צ'טרלי לד"ה לורנס: שניהם שתקנים, לכל היותר הם מדברים במשפטים קצרים, משדרים גופניות, נימוסים אינם הצד החזק בהם, ודבוקה בהם פראיות שנקנתה בחיים קרובים אל הטבע. גם מרינה שמה לב לפראיותו, "הוא חפף את השיער, נראה אנושי". וכך, במונולוג כפול של שני הגיבורים, בפינג-פונג מלבב, הולך ונפרש עולמם הפנימי וטיבו של הארג ההולך ונטווה ביניהם.

לקראת סוף החלק הראשון, הארוך, של הספר, שבה אנה קרנינה אל תודעתי. אם היתה צדקנות פוריטנית-נוצרית בצורך של טולסטוי ושל בני דורו להעניש את האשה באשר היא אשה, על העזותיה, הרי שקומנצ'יני עושה משהו לא שונה בהרבה, אם כי במהופך: הגבר הוא הנענש על התשוקה ההדדית האסורה – מנפרד המתייסר, שכמעט משלם בחייו: קומנצי'ני מזמנת לו סצנה אסונית שמהדהדת אל ההכרח הטולסטויָנִי להיענש: מנפרד כמעט נקבר חיים תחת מפולת סלעים. על פניו, למפולת יש תפקיד פשוט: הכמעט-אסון הזה הוא פתיל-ההשהיה המוצב בדרכו של הקורא לספק את סקרנותו; אבל ברובד הרעיוני, המפולת פועלת כמו דאוס אקס מכינה, עלה תאנה צדקני לכסות בו על איסור התשוקות בין אשה נשואה לגבר שאינו בן-זוגה, אולי גם על עכבותיה של קומנצ'יני עצמה, מי יודע. בעיני, ההכרח 'להעניש' של מנפרד – ובעקיפין גם את מרינה – הוא חולשתו הרעיונית של הספר.

אם כן, החלק השני של הספר, "השיבה", הוא מעין ניסיון אינטואיטיבי לתקן: חלפו חמש-עשרה שנים ומרינה הבוגרת והבשלה יותר שבה אל האכסניה שבהרים. מצד אחד היא אומרת, ציטוט: "תראה כמה השתניתי", ובאותה נשימה, ובהמשכו של אותו משפט, "אתה תאהב לראות את מרקו עכשיו", קרי: בכל זאת נעשיתי לאמא טובה, על אף פגמַי ועל אף תשוקותי. ההשעיה המייסרת של תשוקתה אל מנפרד למשך שנים כה רבות, וגם רצונה לגלות למנפרד ולנו סוד מסוים, כמובן, הם שמוליכים את מרינה בחזרה אל האלְפִּים, כעבור חיים שלמים. חצי-התאווה הזאת, היא האש הפשוטה שכִּלכלה יפה את הספר לכל אורכו. כבר אמרנו, אין כמו איש כפרי, שתקן, פגיע תחת קליפת איתנותו, ואין כמו אשה צעירה ונאה שמחפשת את זהותה ונמצאת מחוץ להקשריה, כדי להצית תשוקה בינו לבינה. ואולם, כקוראת, יצאתי גם אני ורק חצי-תאוותי בידי, על אף התיקון: ב"השיבה", מרינה מספרת שבינתיים נולדה לה בת, סילביה. היא מעידה שסילביה תהיה דגם טוב יותר של אימהות, ומוסיפה, "גם היא אוהבת לרקוד". המשפט הקטן הזה מהדהד אל משפט שמרינה אמרה הרבה לפני כן: "בחור שמעניין באמת, לא יודע לרקוד", כלומר: אישה תמיד תיאלץ לוותר על משהו; היא נדונה לחיות חיים חסרים בשל אי-יכולתה לבחור או בשל אי-נכונותה לשלם את המחיר הנדרש לקניית חירותה.

בדף הלפני אחרון של הספר קומנצ'יני כותבת מפיה של מרינה, "אנחנו מכינות את גופן (של הבנות, במובן daughters, ע"ש), את אופיין, את השרירים, הכוח, הן רכות, קלות. הן עדיין רוקדות בלי גברים, מתאמנות. אֵם שעומדת בקרבתי אומרת לבת שלה: אל תחשבי, תתנהגי כאילו את בשיעור. אל תסתכלי בקהל". וזה בדיוק האומץ הנדרש מן הנשים – האומץ להתעלם מן הקהל – אומץ שכנראה אין למרינה ואין לקומֶנצ'יני.

 המאמר פורסם בגיליון 361, יוני-יולי 2012 של עיתון 77