בננות - בלוגים / / ברלין, סתיו 2009
הבלוג של עדנה שמש
  • עדנה שמש

    סופרת, מתרגמת, מבקרת ספרים בעיתון הארץ ועורכת עצמאית מחברת הספרים: אמסטל (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007) דיונות החול של פריז (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2013) הוטל מלטה (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015) לכי, רצפי את הים (הקיבוץ המאוחד 2018) מרצה בארץ ובחו"ל Edna Shemesh is the Author of: Amstel, stories, Hakibbutz Hameuchad Publishers, 2007 The Sand Dunes of Paris, Hakibbutz Hameuchad Publishers, 2013 Hotel Malta, Hakibbutz Hameuchad Publishres, 2015 Edna Shemesh is a translator, editor and literary reviewer at Haaretz daily Gives Lectures in Israel and abroad about the influence her being second generation to holocaust survivors has had on her life and writing

ברלין, סתיו 2009

ברלין, סתיו 2009, אנטומיה של שִכחה וזיכרון

 

 

קודם כל מונה, רופאה צעירה מומחית למחלת הסוכרת, אוספת אותנו מהמלון ברובע מיטֶה ועושה לנו סיבוב במרצדס הקומפקטית שלה ברחבי ברלין, שנראה את העיר "By Night", אחר כך נלך לאכול במסעדה. הערב קר. שלט מואר שמציג את הטמפרטורות מראה 5 מעלות וגשם חרישי מתחיל לרדת. ברלין מוארת יפה בלילה והסיבוב הקצר מרשים.

 

אחר כך מונה לוקחת אותנו לרובע בוהמייני שיש בו גלריות ומסעדות וגודשים אותו סטודנטים, צעירים, צעירים ברוח. (במשך יומיים חשבתי שהרובע הזה הוא הָקְשֶה הוֹפֶה, אחר כך הסתבר לי שלא, זה היה מקום אחר). מונה מוצאת חנייה וכולנו שולפים מטריות. המסעדה האיטלקית מעוצבת בפשטות, לא מתיימרת, אבל מאוד 'אינית'. השולחנות צפופים. חם ונעים בפנים. היין איטלקי. המלצר גרמני וחביב ומקריח. באוויר נישאים רחש קל של שיחות חולין וריחות של אוכל טוב.

 

אנחנו ארבעה. מחכים שהמנות שהזמנו יגיעו, בינתיים שותים מהיין האדום שהמלצר הביא ומונה אישרה, ומפטפטים.

 

הדי המראות שראיתי באותו יום עולים במוחי: ביקרנו במונומנט לזכר השואה, לא הרחק מהרייכסטאג. אותו גוש בטון אפור מפורסם שנדמה מרחוק, וגם מקרוב למען האמת, לקברים אלמונים ערוכים בשורות, וככל שמעמיקים להיכנס אל סבכוֹ, הם גובהים סביבך כהר, כחומות כלא. לפני כן ביקרתי גם ב'מוזיאון היהודי', שממנו יצאתי בתחושת בלבול גדולה. אם הבנתי נכון, המוזיאון אמור להוות אנטיתזה לניסיון הנאצי להשמיד את היהודים; הוא מתכוון להראות למבקריו את אזרחי גרמניה היהודים כבעלי מורשת מקומית – תרבותית וחברתית, עמוקה ורחבת היקף, לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה – ובעיקר בלתי ניתנת להכחשה. קורות מלחמת העולם השנייה והשואה מוצגים במוזיאון הזה על קיר אחד בלבד שמחולק לעמודות על פי שלבים במלחמת העולם השנייה, כגון 1939-1941.

אלא שכל הארכיטקטורה המהוללת של קלמן ליבסקינד משרה במקום אווירה קלאוסטרופובית ולא נעימה, ומשדרת משהו מאיים. לא יכולתי שלא לתהות – אם זה 'המוזיאון היהודי' – מדוע שהאכסניה שלו לא תהיה בניין ככל הבניינים? יפה, מכובד, מרומם נפש, כמו כל מוזיאון – כדי שלבאים בשעריו תהיה חוויה חיובית כשמדובר ביהודים. פעם אחר פעם אמר לי אחד המדריכים במקום – נער גרמני ארכני שאף ביקר כמה פעמים בארץ ועל כן הוא דובר עברית רצוצה – שזה "לא מוזיאון השואה". דווקא בשל כך לא הבנתי למה חיי התרבות של היהודים מוצגים דווקא בבניין שהארכיטקטורה והעיצוב שלו זועקים שואה ומשדרים אי-נוחות פיזית כמעט למבקרים בו. ליבסקינד, אגב, הכביר כל כך הרבה סמליות על הקירות והכניסות והמבואות, מבפנים ומבחוץ, שיש צורך בהסבר מעמיק כדי להבין לְמה כיוון ולָמה התכוון. אולי התשובה פשוטה: תולדות היהודים תמיד צריכים לעורר בגרמנים (והם באים, כך מסתבר, בהמוניהם, גדולים כקטנים, לבקר במוזיאון היהודי) אי נוחות ואשם ותחושה רעה. לפחות זה. ובכל זאת. המטרה מוחטאת.

 

אבל נחזור למונה. אנחנו לוגמים מהיין, מחכים למנות. פתאום מונה מתחילה לדבר על השואה מיוזמתה. השורה התחתונה שלה פשוטה להחריד: למה שהעם הגרמני יחיה באשם מתמיד? האם לא מוטב שיוכל להניח את האשם הצִדה ולהמשיך בחיים בריאים יותר? הרגשתי שהדם, ולא היין, עולה לי לראש. בנסיבות אחרות הייתי אומרת לה בדיוק מה אני חושבת עליה ועל רעיונותיה, אבל הפעם לא יכולתי. בלבי חשבתי שזה רעיון שיש לי רק דבר אחד נחרץ לומר עליו: שהדבר, מבחינתי, כיהודיה, כבת לניצולי שואה ואפילו כישראלית, בלתי אפשרי בעליל. כל עוד חי יהודי אחד בעולם הזה שסבל מידי הגרמנים הנאצים, כל עוד יש צאצא אחד לניצולי השואה שחייו הוחתמו במוראותיה, והוא או היא אינם יכולים לשים את העבר הזה מאחוריהם אף שלא חוו אותו באופן אישי, עד אז, מוטב שגם העם הגרמני לא יוכל לשים את עברו הנורא מאחוריו.

כאמור, לא אמרתי למונה דבר אבל מבטים כידוע יכולים להרוג. אני חושבת שהשתיקה שלי והמבט ששלחתי לכיוונה אמרו את שלהם. מונה עברה לדבר על משהו אחר. היא בת 45 לכל היותר, נולדה הרבה אחרי המלחמה, כך שאין לה ולשכְּמותהּ אחריות אישית, אבל אחריות קולקטיבית תמיד תהיה לעם הגרמני, ולכן גם לה, למרות רצונה להתכחש לו.

 

 

ברלין של היום מקסימה מתמיד. העבר חרות ברחובותיה, על קירותיה, מדרכותיה, בתחנות הרכבת שלה, בלתי ניתן למחיקה ולשכחה, אבל מומנטום של עיר גדולה לא מחכה לאף אחד, בוודאי לא בברלין והיא מתפתחת כל העת, בייחוד מאז שנפלה החומה שבין מזרח למערב ונעשית שובה לב מתמיד. ואם לא מזכירים להם, (למרות שמפעם לפעם יש להם התקפי נוסטלגיה לקומוניזם), אפילו המזרח ברלינאים לשעבר מוכנים לשכוח את שנות הכליאה שלהם מאחורי החומה האפורה ששרידיה הזכירו לי חומת בטון אפורה אחרת, אחרת לגמרי, שהולכת עקלתון קילומטרים על קילומטרים, ונמצאת בחצר האחורית של חיינו. ועוד לא אמרתי אף מילה על הסתיו היפהפה בברלין, נובמבר 2009.

* * *

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לעדנה שמש