הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
מה שאפשר לעשות במאה שנה או ביום אחד
עדנה שמש
על הכתובים הסודיים מאת סבסטיאן בארי, הוצאת אחוזת בית
תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר
דרך סיפור חייה של רוזאן מקנוֹלְטי, אישה אירית צלולה בת מאה הספונה בבית-משוגעים שגורלו נחרץ להיהרס, מספר לנו סבסטיאן בארי את סיפורה של אירלנד. זהו מעין דואט בין קולה של רוזאן הכותבת יומן סודי בערוב ימיה לבין קולו של ד"ר גרין, פסיכיאטר, שמתפקידו להחליט מה יעלה בגורל המטופלים לאחר הריסת בית-המשוגעים. האם תוחזר רוזאן אל חיק הקהילה או תועבר לבית-משוגעים אחר? על אף האמפתיה שבארי רוחש לדמותה של רוזאן על סיפור חייה העגום והמקומם, המשופע בגברים – רובם ככולם נציגים מובהקים של החברה האירית המתפוררת ודתה הכפייתית – הנה שוב גורלה מונח על כף המאזניים ומישהו אחר, ולא היא, יקבע שוב מה יהיה טיבו, הגם שלא נותר לה זמן רב בעולם הזה.
ככל שהסיפור הולך ונפרש, כן הולכים שני הקולות האלה ונשזרים זה בזה ביותר ממובן אחד. ראוי שלא אפרט את מהות החיבור (המפתיע והמאכזב בו-זמנית) בין שתי הדמויות האלה כדי לא לחבל בהנאת הקריאה. כאמור, בין יומנה של רוזאן לבין הדו"ח של ד"ר גרין הנמסרים לנו חליפות, נחשפים מאה שנים בחייה של אירלנד.
ראשית, אפתח ואומר שהתולָדות האלה, הנפרשות על פני מאה שלמה בידי בארי ב-'הכתובים הסודיים' בתחילת המאה ה-21, זוקקו ותומצתו בווירטואוזיות לקורותיו של יום אחד בידי ג'יימס ג'ויס, כבר בתחילת המאה ה-20. בסיפורו הנודע 'אוולין', למשל, המצוי בקובץ 'דבלינאים', קיימים כל חוטי השתי-והערב שמהם ארוגה אירלנד של תחילת המאה שעברה: הקרע בין הפרוטסטנטים לקתולים, הבוּרות והבערות, העוני המחפיר, השיתוק האישי שהוא משל לשיתוק הלאומי, היחס המתנשא של הגבר על האישה בחסותה של הכנסייה והכפפתה של האישה לחוקים פטריארכאליים שרירותיים שבשמם לא תהיה לה תקנה, גם לא עצמאות על רוחה, על גופה או על עתידה. בהקשר זה, מעניינת הקריצה החוזרת ונשנית של בארי בכיוונו של ג'ויס: שמו המלא של האחרון, ג'יימס אוגוסטין אַלוֹיְסְיוּס ג'ויס, היה בוודאי לנגד עיניו של בארי כשהעניק לכומר גונט שהוא דמות מפתח ב'הכתובים הסודיים' בגלל ההשפעה ההרסנית שלו על גורלה של כל משפחת מקנולטי, את השם אלויסיוס מרי גוֹנְט. רוזאן אומרת על הכומר הקודר כי הוא "נראה אפוף קדושה, טהור, מנותק, כאילו הוא מנותק מההיסטוריה של אירלנד עצמה". זהו מוטיב חוזר בכתביו של ג'ויס שראה בכנסייה רעה חולה שהתנהלה במנותק מאזרחיה של אירלנד אבל כפתה עליהם את הפועל-היוצא מהשקפת עולמה, דהיינו את עוניים, עליבותם וחוסר התוחלת של חייהם.
בסיפורו של ג'ויס, משאת נפשה של אוולין (שגם לה לא היה מי שיגן עליה ואילו אמה המתה ככל הנראה היתה משוגעת באמת) היא לברוח מאירלנד עם אהובה המלח אל בואנוס-איירס הרחוקה. דמותה השברירית של אוולין עלתה במוחי מיד כשבארי שם בפי ג'ון לאוול – האחראי אף הוא למר גורלה של רוזאן, אם כי לכאורה רק בעקיפין – את המילים הבאות: "אני הולך למקום אחר, רחוק מהארץ המחורבנת והמסריחה הזאת, עם שבועת הנאמנות המזורגגת שלה והמתים שהיא בגדה בהם."
בסיפורו של ג'ויס, אוולין נשבעת שבועת-אמונים לאמה המתה, מתחייבת להישאר בבית אביה ולעזור לו לטפל באחֶיה. בשל שבועתה זו היא מקריבה את סיכויָה היחיד לחיים חדשים. ג'ק, דמות נוספת ב'הכתובים הסודיים' היה "מלח בצי הסוחר הבריטי כשהיה נער, וכבר הפליג לכל נמל שבעולם." מנגד, פרנק, אהובה של אוולין, הוא מלח צעיר שסוד קסמו בסיפורי מסעותיו בימים. וכמו בסוף העגום של 'אוולין' שבו היא נותרת שבויה בנכותה הנפשית, לוקָה בשיתוק שמותיר אותה על עומדהּ, ללא תקווה לעתיד מעבר לים, משותקים גם רוב חייה של הגיבורה של בארי, רוזאן, לאחר שהואשמה בבגידה בבעלה ונישואיה הותרו על כורחה. לסיום נקודה זו, 'יוליסס' נחשב המשכו של 'דיוקן האמן כאיש צעיר' ו'הכתובים הסודיים' הוא המשכו המוצהר של "איפה אניאס מקנולטי"; ובעוד מסעותיו של ליאופולד בלום נחשבים לפרודיה על האודיסיאה של הומרוס, ספרו של סבסטיאן בארי מתייחס אל 'איניאס' של וירגיליוס.
לא רק רוחו של ג'ויס מרחפת מעל לרומן של בארי. דרות בו בערבוביה גם איקונות ספרותיות שמכבידות לעיתים על הקריאה. כשרוזאן עומדת מתחת למגדל שמגובהו אביה זורק פטישים ונוצות כדי ללמד אותה על חוקי הכבידה היא אומרת "ככה הרגשתי, כמו הסצנה הזאת במחזה הישן 'המלך ליר', שבה החבר של המלך מדמיין שהוא נופל מצוק." היא כותבת ביומנה, "עכשיו הדרכים כאילו מתפצלות לשני שבילים ביער, והיער שקוע בשלג כל כך עמוק, שיש רק לובן" – ארמזים ברורים, במשפט אחד, לשני שירים מפורסמים של רוברט פרוסט
The Road Not Takenו- Stopping By Woods on a Snowy Evening
גם איש הפח ("איש המתכת," בלשונו של בארי) מהקוסם מארץ עוץ משמש מעין מגדלור-עוועים לרוזאן בדרכה לפגישה ליד הים, ואי אפשר שלא להיזכר בחלילן מהֶמלין כשאמה של רוזאן אומרת "אני לא יכולה, כי אז הם ימצאו אותו. הם ילכו אחרי הקול וימצאו אותו… החולדות, החולדות ימצאו אותו." במהלך הקריאה תהיתי יותר מפעם אחת בשביל מה לו לבארי כל הגודש הזה. די לנו בקולה הצלול של רוזאן המהלך עלינו קסם, ואין הוא זקוק לאֶרמזים מספרוּת העולם.
כוחו של 'כתובים הסודיים' נמצא בכתיבתו המעודנת של בארי, בקולה הברור של רוזאן ובעינה הבוחנת, כתיבה המשופעת בדקות אבחנה ובדימויים יפים. בכל זאת קשה להתחמק מהתחושה שהכותב אינו סומך על כישורי הקריאה של קוראיו ולעיתים הוא לועס עבורם את נמשלי דימויָו עד דק: לא די שרוזאן ספונה בבית- משוגעים, טום, בעלה, מציין ללא צורך כי "כל אירלנד היא עכשיו בית משוגעים אחד גדול"; ועוד שתי דוגמאות: בארי אינו מניח לקוראיו להקיש בעצמם על חיי אירלנד מדימוי הפטישים והנוצות. הוא כותב מפורשות, "הוא ראה בדת הפרוטסטנטית מכשיר רך כמו נוצה, שהַסדר הפוליטי הישן הפך אותו לפטיש שינפץ את הראשים של אלה שהתאמצו לחיות באירלנד, שרובם היו קתולים מיסודם"; כך גם דימוי החולדה, שכבר הוזכר למעלה ומופיע בספר בהקשרים רבים למדי. למשל כשאביה של רוזאן מאבד את משרתו כקברן הוא נעשה ללוכד חולדות או כשרוזאן אומרת ש"חולדות הבושה פרצו מבעד לקיר שבניתי בזהירות אין סופית במהלך השנים והתרוצצו בחיקי".
די שבארי בוחן את מהותו המתעתעת של הזיכרון – אם כי הוא אינו מתאפק וגורע שוב בכותבו שד"ר גרין דן במאמר שכתב בנושא "גרסאות של זיכרון" – ועומד על טיבם של זיכרון היסטורי לעומת זיכרון אישי; בוחן מה המכניזם של זיכרון טראומתי ותוהה יחד איתנו באיזו גרסה ראוי לדבוק. בארי נותן דוגמה מאלפת לעניין זה בתיאורה הפיוטי של רוזאן את "ניסוי הפטישים והנוצות". כך היא זוכרת ממרחק השנים (וההדחקה?) את טיב עלייתו של אביה של המגדל ואולם מאוחר יותר אנו מתוודעים לאמת אחרת, אכזרית לאין-ערוך: אליבא ד'האב גונט, אביה של רוזאן הוצא להורג בתלייה על פעמון המגדל לאחר שנמשח בזפת ופיו נסתם בנוצות, כי נחשד ש"פגע ביעדים של תנועת המרי". אגב, גם הפסיכיאטר עצמו מתאונן ש"מבלבל מאוד להיות אירי בלי שמץ מהסממנים והזיכרונות הייחודיים" (האיריים – ע.ש.), היות שגדל כילד מאומץ באנגליה.
אבל חולשתו העיקרית של הספר היא אחריתו. פרק הסיום מחמיץ את הלב, תרתי משמע, אף שהוא הולך שבי אחרי סיפור חייה של רוזאן ודמותה הטראגית. בפרק האחרון מתגלות כמה עובדות שהן-הן אותו גילוי מפתיע ומאכזב שאי אפשר לפרט את טיבו (ספויילר, ספויילר) שכמוהן כחליפה הדוקה מדי על גוף מפואר. אבל אפילו פגימה קלה זו אינה גורעת מהחיוניות ומהאנושיות של רוזאן מקנולטי וד"ר גרין או מהחמלה שאנו חשים כלפיהם במהלך הקריאה. פגימה זו בוודאי תסולח לו לסבסטיאן בארי, אולי כי בלעדיה לא היו נפתרות כמה מחידות חייהם של גיבוריו.
* * *
עדנה שמש
הביקורת פורסמה בגיליון 346-7 מאי 2010, בכתב העת עיתון 77
מעניין
תודה על הרשימה המרתקת.