תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

הוא כבר פה?

חרדות יכולות להיות מניע לכתיבה.מה שנכון אצלי. אחות הייתה לי זערורית, ונשמותנו נפגשו לזמן מועט ביותר, היא שם, ואני אחותה הקטנטנה נותרתי עם מטען חרדתי איום. כזה שהועבר בתת מודע הורי וגם אחר. בעקבותיו, אני שונאת להיות בבית כשאחד הילדים אמור להופיע, מתוך זה שאם יאחר בדקה התסריטים הפרועים במוחי תעוררו לחיים וישתוללו באופן המופרע ביותר שקיים, בעיקר אם הוא לא עונה לנייד.
להשם השגחה משלו, בזכותה אני זוכה לחבק את אצצאי מחדש. אבל מה קורה כשיד ההשגחה פועלת אחרת מהצפוי, והפקדון הזה, שהוא למעשה שלו, כמה שגם זה קשה לעיכול, משמיים נקבע , שהפעם , רק הפעם הזאת, היחידה, הוא לא יחזור.

לי אישית זה גורם ליקר כל רגע שאני במחיצת האוצרות שניתנו ולי . להפנים כל שניה שחולפת. ולבקש יותר על משיח. אנחנו כבר בקצה של הגלות ושם הכי מפחיד הרבה בגלל התהום.
ובגדול, המשיח כך אומרים כבר היה אמור להופיע אבל בדין, אבל גדולים הבינו שעדיפה שעת הרחמים, ועל כן עכבו אותו.

יתכן מאד שהוא כבר פה, ואנו שלא מפסיקים להתוכח על זוטות, מפספים את רגע הגילוי שלו.

מבקשת שלא מתוך מצוקה איומה נרים ראש אל על ונבקש על בואו. ומתוך זה אף נסכים לראותו. מתחננת שזה יהיה אחרת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת