תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
על פי דו"ח המבקר, העוני, החובות,ימוטטו את כולנו, חלק מאיתנו אולי יזרקו לרחובות,הם לא יעמדו בתשלומים, ילקטו פרורי צדקה, שחשוב לתת, מעשר אם שמעתם, ומה על הצאצאים? אנחנו בסדר צפים, והם? אנחנו שקועים עד צואר במצוקה הזאת ושוכחים שיש גם עוני אחר.
להיות אביון מדעת.זה הוא העוני הקשה ביותר,רק שמרוב שאנו בטיט אנחנו נחנקים, לא רואים. שלושה נחשבים למתים בעודם בחיים, ועני הוא אחד מהם, הרי מחמת חוסר חשיבותו בעיניי הבריות, מחמת גימודו, נחשב למת, לכן נאמר שבתחית המתים הוא יקום ראשון, כי מת כבר בחייו, ועליו להשלים את שהחסיר, דבר לא נאמר על העוני השני. נאמר שזה דור כזה, תנוקות שנשבו, תרבויות זרות, אם לא גדלו על זה, מה נלין ונאמר, יש להם נקודות זכות, אבל האם זה מספק.
הכרתי נשים וגברים שחיו בבתים יפים וגידלו ילדים מוצלחים, אבל פנימית רגשית לא קיימו בינהם שום קשר, היש עוני כואב מזה?
יש אנשים שמגדירים את עצמם חברים, אבל שום תובנה משמעותית לא מתפלקת להם, מעולם, הכל יפה ונוצץ, ניפגש לשופינג, ואחר כך נשיקות, לא הייתם שם, אני כן, קב"ה זימן אותי בחיי לכל סוגי החברות, ושם חשתי את הדלות הכבדה ביותר. בין יד אליהו לגבעתיים, בין ארופה לבני ברק, בין הרצליה פיתוח ליפו בכולם מצאתי חנייה. והיה גם טרמפ לסביון. תאמינו או לא.
והפצע הזה… רק התרחב.
הריק העמוק של לא להאמין בכלום, אולי בעצמי, על כל מוגבלותיו, הוא עוד ריק בלתי נסבל, התורה ניתנה למשה מסיני כמה עשורים חייתי בלי לרדת לעומקה, 618 מצוות, אולי קיימתי כמה בחטף, האומנות חיפתה על משהו, והבשר נותר חשוף.
ארון הקודש היהודי מונה למעלה ממליון ספרים, פה משפט שם משפט, זה מה שהכרתי, אני מודה היום למי שפקח את ליבי לקרוא. והמציא לו את החומר הנכון.
כולנו מדברים על משלוחי מנות, אבל המשלוח היפה ביותר, הוא לתת לרעך את ההזדמנות שכמעט החמצת.
למה שימשיך להיות תלוי בחסדי אחרים, העצמאות היא תולדה של ידיעה, ואתה רוצה לתת לו אותה, לשמח אותו רק קצת.
שלושים אחוז עשירים עד אמידים וכל השאר נדונו על פי דו"ח המבקר לכליה.
לא לכליה הזאת. לא לכליה הזאת. נכון שיש לנו זכות בחירה, אבל לפעמים גם צריך להאיר את התאים שהוחשכו והופקרו. לנו לאחרים, לזכות גם אותם בפרס.
משלוח מנות כזה.