מה עושים עם השעמום הזה

עמוס עוז בספרו הבלתי נשכח" סיפור על אהבה וחשך" סיפר שאמו תמיד טענה שהספרים הם חבריה הטובים ביותר, ספר לא יבגוד בך, היא אמרה, חבר כן.

המשפט הזה נתקע בראשי והפכתי בו, כי כמו הרבה כותבים גם לי יש מספר בעיות חברתיות לא פשוטות, זה לא רק הבוגדנות האנושית, שסביר להניח שקיימת גם בי, במינון זה או אחר,ואל נא, תעמיקו בפרוש השטחי, כולנו נוהים אחרי אינטרסים, ומוכנים לא לבטל אותם הרבה פעמים מול צרכי השני, ככה זה מתחיל ונגמר, ותודה לאל שמגיע גיל שאתה נוטה לקבל את זה. לזה קוראים התבגרות.
מבחינתי, האויב, הגרוע מכל זה השעמום.

אחזור לגברת עוז, ולטענתה, מסכימה ש.. ספר טוב, אמור למתוח, לרתק, להביא אותך למקום אנושי רגעי או לא, עם עצמך, לא לשעמם. ספר כזה הוא התנ"ך כמובן, לכן הוא רב מכר, פרקי תהילים אפשר לקרוא כל דקה ביממה, כי עמקנותם בלתי מושגת לקורא האנושי. כל קורא.

אם כי גם פרוזה או שירה יותר אנושית יכולות לזעזע בך משהו. אבל מה עושים שהחיים אינם כאלה. אולי חיי השחקן כן,הוא חי עוד חיים, ואלה חיי הדמות והתקופה של המחזה בו הוא שותף, אולם מעבר לטלטלות הרגשיות שהתפקיד מעמיד לפניו, אם תתקלו בו באיזה פאב או מסיבה, תגלו בנאדם די נרקסיסט ולעיתים כן, משעמם.

מה עושים עם השעמום הזה? מה? באותה בעיה לוקה גם בני, שיש לו הפרעת קשב, עמוקה משלי,ואנטליגנציה גבוה משלי, תאמינו או לא, במשך שנים ארוכות הוא נטה להתעלם מחברתי, כי חשש שאין לי הרבה מה לחדש לו, לדיונים פלוסופים הוא נכנס עם אביו, לאחרונה ב"ה הוא גילה אותי. והפך לפלוגתא שלי. לשמחתי.

אכן, כפי שכתבתי , וזה כבר בטח משעמם, אני נוטה להשתעמם מחברה אנושית, לאורך זמן. כלומר אם תבוא אלי חברה ותספר לי בפעם העשירית את אותה בעיה, אותה ניתחתי בפניה לפני שבוע ואף העמקתי לחפור בה, אתמלא חוסר סבלנות אדיר, בפעם השלושים כבר אקטר, ומה לא.ולאנשים יש צורך לפרוק, מה לעשות .

לכן עלי לעבוד תמיד בעשר מקומות שונים, שם הדרישות ממני משתנות לבקרים, ולכן קשה לי לחשוב על עצמי, כעל אחת שתחיה אי פעם בכפר פסטורלי, בו הנוף מדהים, אבל בני האדם בדרך כלל נוטים לרכל אחד על השני בלי הפסקה, והצמצום האנושי,שמתחיל לאפוף אותך, מניע אותך להקשיב לזה. כמובן שלצורת חיים כזו גם יתרונות רבים ומגוונים, אני מצינת כרגע את מה שמסוגל להטריף אותי.

נחזור לתחום היותר חטטני, לשמחתי הפרעת הקשב, זו לא רק הפרעה שלי, אלא גם הפרעה שהתפתחה אצל הרבה פסיכולגים שהכרתי , לכן תמיד לאות הזדהות עם מר גורלם ,השתדלתי לספק להם חומר גלם, אנושי עמוק, רצית שיקשיבו עד כלות הכוחות, הם טענו שאכן לא משעמם איתי.

ואצלי זו גם בעיה תורשתית, מבנית, שמגיעה כתוצאה מהילדות העשוקה או לא- שעברתי- או כן, אבי בדיוק כזה:אלה המשפטים אותם שמעתי ותמיד צחקתי מה, והתעצבנתי ולקחתי עמוק ללב דווקא כי לא הופנו אלי, וחוזר חלילה,למשל: " שוב פעם אותו דבר,ארבע מאות פעם אותו דבר,את טוחנת וטוחנת אותו דבר, דברי קצר ולעניין" הטקסטים האלה ליוו את ילדותי, ואיכשהו נתקעו בתוואי ההקשבה התמימה גורסים אותה לחלקיקים.

וזה לא רק רע, אבי מאד מצחיק, גם אני, כשאני פוגשת אדם מצחיק, אני מוחלת על כבודי, ומוכנה לעבוד אותו בכל מאדי, לשתף פעולה ככל הנדרש, ובלבד, שיעשע אותי,כי אצל בני גילי, הומור זו תכונה שהולכת ומתמעטת. מסתבר שהיא מתסמסת עם הגיל. עכשיו תבינו למה הקמפין של ביבי כל כך מצליח.

לסיפורים אישים בעלי אופי וידוי מפעים, יש לי סבלנות להקשיב, אך אם אותו סיפור יחזור על עצמו בעוד ורסיה, ועוד אחת , אטפס על התקרה.

כתיבה היא הפך, הפך השעמום, היא תובענית לעייפה, בספר שלי שיצא לאור באחד לאפריל, וזו לא בדיחה, יום אחרי יום ההולדת של הרבי מלובביץ', יש 246 עמודים, שלא כמו עמוס עוז בספרו הבלתי נשכח.. בלה, בלה, הזכרתי בהתחלה, אני לא טיפסתי עד העמוד השלוש מאות, כי אולי שם הייתי – רחמונס לצלן, מתחילה לשעמם. גם את עצמי, נראה לי.