כל האושר המופרז הזה

בווינט פורסמה כתבה על כל כך שאנשים נוטים לאומללות ודכאון בגילאי עשרים שלושים, והופכים למאושרים יותר בגילאי ארבעים חמישים.

איך זה שדווקא הפריחה הפיזית לה סוגד המערב,על כל הבטיה המינים ,אסתטים, אינה מביאה עימה מזור? אני חייבת לציין שהכתבה די מדויקת, בגילאים הצעירים, אתה עדיין נוטה להיות מושפע מהילדות, בלי להבין איך היא בדיוק עיצבה אותך , עודף מידע עובד על החושים באופן בלתי אמצעי. יום למעלה, למטה, אין ניסיון עבר שמאזן .

אתה חי בהשוואות לזולת, עד שמגיע גיל שאתה חושב, שאם לא תהייה מאושר עכשיו אז תפסיד, והנה כבר עברת יותר מחצי ונקווה שפחות, והחולי והמוות מצפים בפרוזדור, לעזאזל עם הדשא של השני, גם אני השגתי משהו, ומשהו כן התהווה ומתרחש כאן איתי. וחלק ממהחלטות שלקחתי היו טובות עד טובות מאד, ודי להרהר בנרטיב השני. למי זה מועיל?

ההתמקדות בזה, כוללת אף מבט החומל על דור ההורים, שעל מה בדיוק תאשים אותם, רגע כיום הם כבר קשישים, ויום אחד תהייה כמוהם בדיוק, הם לא רצו לאהוב? להשיג ? לשעוט? לשנות, לכבוש, מקסמי השווא לא בלבלו אותם?

אבל לעיתים זה חוזר, עברתי מול כרזה, וראיתי שם של הצגה שעלתה, ושיחק בה מישהו, שתמיד אהבתי לשחק לצידו, או לצידה, ופתאום התגעגעעתי לזה, לקשקושים האלה מאחרי הקלעים, לבדיחות על סוגי הקהל, לעמקנות שהחיטוט בדמויות מעניק לך.בעיקר כשהמדובר במחזה טוב. זה היה געגוע חד. שאמר, וואלה אושר אינו יכול להיות כזה מושלם, ויש לי עוד על מה לעבוד.

ובלילה שמרנו קצת על הנכדה, שבכתה בלי הפסקה,לא יכולנו למוש ממנה, אפילו לא לשרותיים, ואמרתי לעצמי, שזה תורשתי, כולם יללו אצלנו לזה אני ממש לא מתגעגעת.
ונותר עוד הצד השני,

כל עוד הנר דולק.