תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
מה יש בה בתהילה שהיא מעמעמת את האור האמיתי.
הנה חברי כנסת הופכים למועלים ומטרידים סדרתיים, אישי קולנוע הורסים משפחות, יש שמשתגעים, יש שמתחילים לסחור בסמים.
ועדין כולנו שואפים אליה, מחנכים דורות לעמוד תחתיה, מצדדיה ולפניה.
כולנו מפנטזים על הרגע בו יעלו אותנו על במה וכולם יצעקו: היא, הוא, היא הוא.
ונגוזנו.
שורש הבעיה נעוץ בכך שאחרי כל פיסגה קימת עוד פיסגה , ואליה אנו רוצים להגיע לבד בלי מלוים.כי אם כולם מגיעים לאן שהגעתי בכל כך הרבה מאמצים, אז מה פשר הטירחה?
עמוס עוז בספרו על "אהבה וחושך" מספר שעגנון לא רצה לחלוק את הנובל עם עוד סופר מבחינתו זה היה כרסום בהשיג אליו הגיע .
למרות שאם חושבים על זה בהגיון, מה רע, כמה מאיתנו יקבלו נובל אם בכלל?אבל כנראה שאחרי כל פרס נתאונן על כך שקפחו אותנו בפרס הבא.
וזאת רק דוגמא קטנה.
הבעיה בתהילה שהיא מנפחת לנו את האגו, אנו לא רואים מי ומה עומד סביבנו
אנשים , הגיגים, מחשבות הופכים לנזילים, נזילות.
התא המשפחתי וחשיבותו כבר לא במרכז, אני במרכז ומאחר ויש לי מספיק כסף ואמצעים אני אנטוש אם רע לי ועוד יראינו אותי באחד העיתונים , מה רע?
זאת הייתה אחת הסיבות שהפסקתי לקרוא עיתונים ולראות טלויזיה. התחושה שהתרבות התיקשורתית הפכה למפמפמת ומחריבה פיעמה בי ולא רציתי להיות חלק ממנה .
מבחינת:מהרסיך ומחריביך ממך יצאו.
אני חושבת על נינה הגיבורה האהובה עלי "מהשחף " של צ'כוב שפירשה תהילה כהנאה ממה שהיא עושה בפועל בלי לצפות לפסגות ויודעת שזאת הדרך הנכונה.
אם כי היא קשה.
הלחץ החברתי הזה..הצורך להראות ציונים בתעודה.
אנו משועבדים לו,בלי להבין את גודל הסיכון שהוא טומן בחובו .
דבר נוסף הוא שקיעה בלימוד רוחני ועזרה לזולת.
כלומר ממש להקצות לתחומים הללו פרק זמן שבועי ומחייב כמו עוד עבודה.
ואולי לחשוב שוב על מילים ומושגים כמו : הצנע לכת.
או אולי למד לוותר.
קל לכתוב.
קשה ליישם.
מבחינתי צריך אפילו להודות לאל שלא העמיד אותי עד כה במבחנים הללו.
מספר הנכשלים בהם כבר מעורר בי דאגה..
ועדין אני שבוייה.
האגו הוא זללן חסר מעצורים, ועליו אפשר לומר מה שנאמר על איבר מסוים: המשביעו רעב והמרעיבו שבע.
התרבות הקפיטליסטית מעודדת את השבעת האגו.
האגו הוא זללן חסר מעצורים, ועליו אפשר לומר מה שנאמר על איבר מסוים: המשביעו רעב והמרעיבו שבע.
התרבות הקפיטליסטית מעודדת את השבעת האגו.
כן אף אני חושבת כך.
נראה לי שלא רע לשאוף, אבל זה מצריך מערכת רוחנית מאד חזקה שהתמוססה.
למירה,
לי דווקא נדמה שהקפיטליזם שוחק את האגו. מצד אחד הוא הופך אנשים רבים למעין עבדים ומצד שני הסגידה ל"עגל הזהב" גדולה אפילו מאהבת האגו!
אני יודע שזאת טענה משונה אולם כדאי להרהר בה.
האם עגל הזהב לא אמור להשביע אגו רעב?
בכיתתי היה ילד מאד דחוי, שהפך למיליונר על, כיום האגו שלו מאד מנופח .
אבל סיבת היותו דחוי נותרה בעיינה, מידות בלתי נסבלות.
ואולי זה מה שהעלה אותו למעלה.
הוא ניפח את האגו וידע לסגוד לדברים הנכונים.
הי אביטל,לצורך תגובתי אצייןש אני חושבת שאדם דתי נעזר בכלים חיצוניים (אמונה באל חיצוני) ואילו אצלי זה כלים פנימיים שלא עשו מהם תורה ודת, אבל הקשבה פנימה ממצפנת אותי בחיים ומתוכה אני רוצה להגיב לך לנושא הפיסגה. אני בכלל אדם עם פחד גבהים, אז כל מקום גבוה שאני נמצאת בו הוא בשבילי פסגה, ומתלווה בתחושה של ניצחתי את הפחד לקצת.
אבל לא לפסגה הזו כיוונת ודודו טופז הוא האיש שדרכו אני יכולה להבין את מה שכתבת ולכתוב את דעתי. אני חושבת שהנשמה שלו בחרה להיוולד כוכב. והוא אכן הלך אחרי התוואי שהיא בחרה עבורו, ואני חושבת שהיה לו שיעור בקצה התהילה, עליו היה מוטל להתמודד עם כוכבו שדעך. עליו היה מוטל להתמודד עם הנפילה מאגרה רמה לבקתה עמיקה. עליו היה לצאת מההתרסקות הזאת מחוזק ובמחשבה על העבודה הזאת הוא ממש היה יכול לזכות ב"הארה" עם התמודדות שכזו. אבל הנשמה שלו בחרה לו משימה שהוא לא יכול היה לעמוד בה. עכשיו הכל מתמוטט עוד יותר סביבו. הוא ימשיך לחטוף את תוצאות התנהלותו וירד לעוד תהומות ואם לא ימצא לו עזר מתוכו (לפעמים הצלה היחידה עבורם היא חזרה בתשובה וכאן אני תומכת כי אם אין לאדם כוח אישי פנימי אז שיעזר בכוחות חוץ) הרי שבבוא היום ילך מהעולם, ואם עוד יהיה עולם לחזור אליו, הוא יחזור שוב דודו באיזשהי וריאציה בשביל להצליח. אז בטח שמפחיד שם בפסגה, אבל זה מה שמתאים לחלק מהאנשים, ויש להם שיעור שלי הוא לא מוכר. ו-וואוו איזה שיעור שיש להם שם.
ואחרי כל מה שאמרתי נשמע שאני מאמינה בגלגול נשמות ואני חושבת על זה שאני לא ממש מבינה בזה אבל לפעמים זה נוח לי כי ככה זה עוזר לי להבין את הנפלא מבינתי אצל אנשים.
המשך יום נפלא,
סיגל.
בכל גלגול יש לנו זכות בחירה.
יש לי המון מה לומר עליו, כי הוא כאילו הפך לאיזה גיבור של טרגדיה יונית. אם כי יש עוד כוכבים שמשתתפים בטרגדיות שונות ומשונות רק שאולי הם בינתיים בתפקיד המקהלה.
להפוך אדם ל" כוכב" זאת התניה חברתית
אז לא בטוח שבגלגול הבא לא נתפקח מהשטות הזאת.
אני מקווה:)
אביטל,
צאי וחישבי לאיזה עמוד שדרה אתי נזקק אדם שאינו מאמין בעולם הבא או בגלגול הבא!
נכון והדור מתמעט והולך.
פעם הייתה קופסאת קרן – קימת בבתי הספר כיום אין.
יש בתי ספר דתיים שבכל יום שיש הילדים מביאים שקל לצדקה, פותחים גמ"ח עפרונות ומחקים למי שנזקק ועוד.
אז גם איפה שאין אמונה כדאי לאמץ עקרונות כאלה.
הם לאו דווקא דתיים.
אחרת רואים מה שרואים, דגירה על נכסים ורמיסת מי שאין לו אותם.
אני חושש שמשתררת נטייה לטשטש את ההבדלים במושגים כ"אגו" ו"תחושת עצמיות", כפי שאני מכנה זאת.
עגנון, הסופר במיטבו, אינו "אגו", שכן הוא מצליח לברוא מקרבו דמויות לאין ספור ומצבים שאינם תלויים בתחושת החשיבות העצמית.
היחס אל פרס נובל שונה: זאת פעילות שבה יש זוכים שהפרס טופח להם על האגו ומתפיח אותו, ויש זוכים {דוגמת מאדאם קירי, למשל) שהפרס מגביר בהם את הצמא להרחבת הידע.
דמויותיו לקוחות מפרטי החיים .
זה נכון.
הוא נוגע בקורא בזכות צניעות והבנה שהוא מקרין עליהן ככותב.
אל לי לשפוט אותו.
הבאתי אותו כמי שהגיע לפיסגה.
אני חושבת שאף הוא די התכתש עם תחושת העצמיות והרצון להשאר , הוא.
זה הרושם שקבלתי מספרו של עמוס עוז.
לא "האגו" (אותו דמון ניו-אייג'י) הוא בעיה, אלא שיקולים חסרי אתיקה וחסרי אחריות שמובילים להתנהגות (והנהגה) עברייניות.
מסכים אתך בעצם. ברגע שחוט השידרה האתי שלנו נשבר, אין לנו עוד תקומה. עניין של זמן.
נראה לי שהפסקנו לשנן את כללי האתיקה.
אחרת איך אפשר להסביר את מה שעינינו רואות, ואזנינו שומעות.
היי אביטל
את שואלת שאלות שאין תשובות עליהן.
כל התורה עסקה בפער בן הרגש הצרוף של -אל תעשה
לבן חטאים.
כניראה שהתורה עסקה בזה כי זאת המציאות
אני מוצאת את עצמי מדברת הרבה איפה אני בעולמי הקטן, משקרת לעצמי… פוגעת בקטנה ביקרים לי…
ועוד ועוד
וכן, יש מה לשפר!!!!!!!!
שלך טובה
אם בתורה עסקת, קבעו חז"ל :" הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את הדם"
משה , גדול הנביאים שזכה לדבר עם הקב"ה פנים אל מול פנים היה: " העניו מכל אדם" .
במקום שיש גאווה, אין שכינה .
ככל שהאדם ריק מעצמו הוא יכול להכיל את האור האמיתי , האור העליון , וזה הכלי השלם לברכות.
אבל גאווה היא לא מידה קלה להכנעה, מי כמוני יודעת.
🙂
" דם- אדם מן העולם."