בננות - בלוגים / / טבעה של ילדות- על "השחיין" / ז'וז'ה באנק
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

טבעה של ילדות- על "השחיין" / ז'וז'ה באנק

 

 

 

ככל שאני הולכת ומזדקנת כך אני מוצאת את עצמי מתקשה להזדהות עם הצעירים ממני. אפילו סבלם של הילדים שעורר בי תמיד חמלה, נראה לי שונה לחלוטין מהצער שנשאתי בתוכי כילדה. לתחושתי פעם ילדים נשאו את כאבם בצורה הרבה יותר מאופקת . היה במטען שלנו צליל סגפני. כיום רבים הילדים שצועקים החוצה את החותך והפוצע. כמובן שקיימים גם ילדים מופנמים יותר, שלצערי המערכת מתעלמת מהם במפגיע. אולם אולי בשל פגעי משרד החינוך ושלוחותיו הם מרבים להעלם מעיניי. למרות שכבר היו  מספר מחנכים שטענו בפני : אנחנו דואגים לשקטים, לא לצועקים. אבל דאגות לחוד ומעשים לחוד. חוג מיוחד שהייתי אמורה להעביר לשקטים ולדחויים לא הוארך בעוד שנה. הסיבה : חוסר בשעות מערכת בית ספריות. לאן הולכות שעות המערכת? הגידו לי אתם? אולם לא על כך רציתי לכתוב אלא על ספרה המיוחד של ז'וז'ה באנק, שגרם לחשוב על מכלול של נושאים. ומהו ספר טוב, אם לא זה שמעורר להרהורים, הצפה רגשית מסוימת. נגיעה.
 
ספרה של ז'וז'ה " השחיין" הוא מין ספר כזה. בשנת 1956 בכפר קטן שבהונגריה של " ימי מסך הברזל" . נוטשת אם צעירה את שני ילדיה ושמה את פניה אל המערב. לאורך כל הספר מתוארת ההתמודדות של הילדים ואביהם השתקן עם העזיבה. כבר בתחילת הספר מושך האב את ילדיו אל תוך חיי נדודים חסרי משמעות. הילדים לא יבקרו בבתי ספר, ישוטטו לבדם במרחבי הטבע הכפרי, וירבו לנסות ולפרש את חייהם של המבוגרים הסובבים אותם . טקטיקה שתסייע להם לשרוד.
 
לא סתם קרוי הספר" השחיין" משום שהספר באמת שוחה וגולש על פני מים רבים. כטבעם של מים בהם אתה  חש מוצף עד גרון, מניע את ידיך, משתדל לצוף. ואז כשאתה יודע לשחות משכר אותך הכוח הזה, שניתן למי שלמד משהו על זרמים ומערבולות.  השחייה המתוארת בספר היא סוג של רווחה נפשית. מהרגע שהילדים לומדים לשחות הם מוצאים בה מפלט מצערם, מגעגועיהם לאם המכזיבה ומחוסר יכולתם לתקשר עם הסביבה הקרובה . גם הכתיבה התיאורית שהספר שופע בה נותנת לקורא תחושה של ציפה .
 
הספר מסופר מנקודת מבטה של האחות, שנושאת על כתפיה את תפקיד הבוגרת. לאורך כל הספר עוקבת האחות אחרי האח שמתקשה להתמודד עם המצבים החדשים אליו מובלים חייו. האחות מנחשת את הסוף הידוע מראש ומנסה למנוע אותו בכל כוחותיה הדלים והילדותיים.  
 
     גם אנו כקוראים משתדלים לתת יד לאחות שהולכת וטובעת בפירורים של מידע בוגר שהיא מתקשה לצרף . את הצירופים מעניקה הילדה לקורא. והוא עושה בהם כבשלו. כי הקורא הוא הבוגר והילדה הינה רק ילדה.
 
הכמיהה האילמת של הילדים לדמויות הוריות צועקת מכל דף. קשה לך לא לתעב את האם הילדותית, שגם אם חיפשה לה חיים אחרים, עדין עשתה מעשה שלא יעלה על הדעת( בעייני). דמותו של האב ניתנת לפירושים רבים. בעיקר לקראת סוף הספר שבו מבין הקורא שאילמותו הדוחה של האב היא סוג של נכות. ואין כאן חסר באהבה כלפי יוצאי חלציו.
 
בתוך הספר ארוגים עוד סיפורים של מבוגרים רבים . כל סיפור כזה, מלמד את קטה הילדה משהו על עצמה ועל אחיה. המבוגרים ישקפו לילדים בעיות לא מדוברות שיקשרו אליהם באופן עקיף וישנו את מסלול חייהם ואורח מחשבתם. ובכלל רב הלא מדובר והנאמר  בספר הזה על המדובר ובזה כוחו.
 
בתקופה שבה הכול ידוע ולעוס. ובכל זאת שום דבר אינו באמת ידוע, ועודף הצעקנות מסתיר את הנעשה ,יצא ספר שנימיו עדינים ודקים, כמו לב מפרפר, כמו זנב לטאה שנתלש מקומו. כמו טבעה של הילדות.  

 

 

 

6 תגובות

  1. איריס קובליו

    הספר נשמע מרתק. תודה אביטל.
    רק לא הבנתי את המשפט הראשון שלך: ככל שאני הולכת ומזדקנת… הצחקת אותי. את נראית מרשימה מאד, נמרצת, צעירה ובטוחה. על מה את מדברת?
    שמחתי להפגש…

    • גם אני שמחתי איריס:) אתמול ישבתי בבית- קפה וחשתי את ההפך המוחלט. אז יש ימים:)

  2. חני ליבנה

    תארת אותו בצורה שמעוררת ענין בקריאה שלו!

  3. כתוב מקסים. ובאנק… זה גדה, לא?
    ה"שחיין" של הגדה…

    • באנק, זה לא שם משפחה?
      איני דוברת הונגרית. בכל אופן תודה על שהגבת.

השאר תגובה ל אביטל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת