תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
היוזמה לקיצור החופש הגדול בצורה מעשית, ולא רק בהבטחות שאינן מעלות ומורידות, מעלה בי מחשבות לכאן ולכאן, איך לא אזכור את כאב הראש והכיס הגדול שחשתי כאם לכמה וכמה ילדים צעירים בימי החופשה הלהטת והמתישה,
קודם כך אין סדר יום, הבית מבולגן תמידית, הילדים באים הולכים, שעות השינה שלהם ובכך גם אלה שלי משתבשות, הפיקוח עליהם מתרופף, ומאידך צריך גם לתת להם כמה הנאות, חשבון הבנק הולך ומתאדה, חם, חם ושוב חם, הכעס הופך לשגרה.
ואם האם עובדת באותם חודשים זה בכלל סיוט, הסופרת החרדית שרה פכטר שהייתה מהיוזמות והדוחפות לקיצור החופש הגדול טוענת שנדהמה לגלות שכשהרעיון שדחפה בשיתוף אמהות מכל שכבות העם הגיע לשלב ביצוע היא נותרה בחוץ . אם לאחד עשרה תחשבו. היא מכנה את היחס לקבוצה לה היא משתייכת כאפרטהייד. יכול להיות שאינה מגזימה?
אולם נעזוב את הנקודה החרדית ונעבור לאישית יותר, אני כילדה, ממש נהניתי מכל דקה של חופש גדול. את בית הספר שנאתי, את גן הילדים גם. בכלל לא הייתי חיה חברתית, הדבר הזה לא הולך להשתנות כנראה. החיכוך התמידי בילדים, תחרותיות, חוקים לימודים, מבחנים, אלימות , כל אלה היו לי לזרה.ספרתי את הימים לחופשה הממשמשת ובאה. בחופשים פרחתי, בחוץ התארגנה חבורה מגובשת . כל רגע היה שונה ממשנהו, לפעמים הפקתי הצגות. בחברת הילדים בשכונה חשתי הרבה יותר מוגנת,הרבה מפני שגם שאם לעיתים מאסתי בהם, תמיד יכולתי לעלות הביתה.
אז הייתי שוקעת בספרים שלי ומגרשת מפני כל טרדה. אלה היו ימים. שמה שמאפיין אותם היה שלמרות מנות הצער שגדשו את ילדותי קבלתי זמן להתבוננות ורגיעה. אני משערת שיש עוד ילדים כמוני. מודה, את הפרטי, הבן שלי, רשמתי בשנה שעברה לצהרון, כבר כעבור חודש הוא ביקש להחזיר את המצב לקדמותו, הילד הולך לתלמוד תורה , רמת הלימוד גבוה, הוא מתאמץ, מתמודד הוא בן, לא תמיד זה קל, יש ילדים שמאיימים עליו, לא תמיד פיזית לעיתים ההתמודדות היא טבעית, גילאית, הוא נמצא תחת מכבש, הוא רוצה הפוגה. שכחנו מה היה כשאנו היינו ילדים? כן שכחנו, אנו מחויבים לפרנסה, אבל לא רק,הצורך שלנו לעבוד ולעיתים שעות ארוכות הוא הרבה חברתי, מעמדי ועוד. זה לגיטימי מאד. אבל יש לזה מחיר.
תחשבו החל מגיל שלושה חודשים תינוק שוהה במשפחתון בחברת בכיינים אחרים , אחר כך במעון , גנון , גן צהרון, הוא כל הזמן תחת פיקוח, חברה שרצה בה או לא. לא שואלים אותו. כשהוא בבית הוא צופה בסרטים, שוקע בחלומות שרקמו עבורו אחרים, ואז מגיע המחשב, מפלצת מסוכנת בהרבה.
בינתיים אנו ההורים רצים כמו עכברים סומים במעבדה, הימים עוברים בעשייה צפופה לעיתים מענגת יותר לעיתים מענגת פחות, אבל מה קורה כשהופס יום אחד אי אפשר לרוץ יותר?
ראיתי את זה אצל דודי, הוריי, וזה בטח לא פוסח על אף אחד, פתאום מה שנחשב זו ההשקעה ההורית שהייתה שם או לא. מה שעצוב שגם אצל המבוגר לא הייתה שום הכנה מנטאלית למצב המוחלש, שהפך כמעט לבלתי הפיך. זמן התבוננות נמנע ממנו. כך אני קוראת לזה, וזה מובא גם ' בתניא', לזה- למה שפסחנו עליו.
אז נכון שאין צדק מוחלט, הרבה פעמים הורים משקיעים נזנחים על ידי ילדיהם, ומקבלים יחס ,בסגנון אבא גוריו, והפוך ובכל זאת..
זה לא שאיני בעד הקיצור, תתפלאו, אני כמעט תומכת בו. רק שאני כן מודעת למכלול, לתהליך המתגבש שנוטל מעל גבינו אחריות, אך לא מבטיח המשכיות נאותה, כן, לאבל….
.