בננות - בלוגים / / על אפליה עדתית, תקומת בית שלישי, חוה זמירי בר
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

על אפליה עדתית, תקומת בית שלישי, חוה זמירי בר

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

מאמר זה הוא פרי עטה של חוה, ואני נותנת לו במה, דעותי אחרות, אולם אני לא מוצאת לנכון להשתיק אחרים שמבקשים ממני לפרסם.

על אפלייה עדתית, תקומת בית שלישי

אפנה ואופטימיות
 
כתבה: ד"ר חוה בר-זמירי
בוגרת תואר ד"ר לספרות/ אוניברסיטת בר – אילן
 

אומרים לי "תהיי אופטימית", "תחשבי חיובי", אם תהיי אופטימית הדברים יסתדרו.

אבל, אני לא יכולה להיות אופטימית, פשוט כבר לא יכולה להיות אופטימית, לא רוצה להיכנע לאמירות הרווחות, לחשיבותה סטריאוטיפוית, לסוג של דמיון מודרך. בעיני כבר עבר זמנם.

נהפוך הוא, נסיון החיים שלי מלמד אותי שסתם ככה כרעם ביום בהיר החדשות הרעות נוחתות ו…. לך תתמודד איתן. זה קרה כל כך הרבה פעמים, הטוויסטים האלה, שאני מעדיפה להיות זהירה…. ולא להיכנע לצורה של חשיבה ציבורית רווחת.

 

בתקופה של הנאו-ליברליזם, או הקפיטליזם המאוחר – הצרכן, או הבורגני, הממוצע, משכיל יותר או פחות מכתיב את השוק. כל שוק מעיתון ועד ספר, מעגבניה ועד נסיעה לחו"ל. 

במשוואה שבין הגבוה/נמוך, האיכותי/הפופלארי מי שקורא את כל הכרכים של ניטשה נחשב לאסקפיסט. ובאותו הבל פה הוא מדבר על אמונה, ועל גאולה אישית. למעשה, מכאובי הקיום משתנים מגיל לגיל ולובשים צורה אחרת – ולא איני מתכוונת לאקזיסטנציאליזם, אלא לסוג של סבל שכרוך באנושי – הוא אורב לפתחנו כל העת.

 

התלוש החדש – הפוסטמודרני, משותף גם לאשכנזים וגם למזרחיים, העדר החמלה, הכתיבה האינדיוודואלית, האישית, או האופנה לעבר הבוטה, העיגה, הסרוס של העברית, החצנת המיניות הפכו לאופנה הנושקת להתקבלות, למכירה של עותקים. ואפילו שכל שקל מתוכנן לסל הצריכה האלמנטרי. העדר החמלה, הביזה של מעמד הביניים הוא משותף ואינו מבחין.

 
ולפתע פתאום, צצה לה משוםמקום מאין ליש -הכתיבה של הדור השלישי לקיפוח המזרחי.
 

מי שכותב מנקודת ראות כזאת חוזר אל המפריד, אל המפלג אל הויכוח נחלתו של מי בארץ הזאת קשה יותר, וכל פלגנות, וכל צעקה וצווחה – אנחנו סבלנו יותר – מחזירים אותנו מיד אל הגניוס היהודי – הקידוש המזרחי, הקידוש הספרדי – הורתם בחורבן בית שני וסופם בהליכה בגלות.

ובקשר לאופטימיות, רק כאשר באמת משהו טוב פתאום קורה אפשר לשמוח וגם כך לפרק זמן קצר.

מרבית ימינו כרוכים במאבק יומיומי של יום ועוד יום – מאבק של שרידה.

זה לא היה פעם ככה, ואין צורך להאמין לפרסומות. לא כולנו צעירים, יפים, רוקדים סלסה ושותים שוופס למון או קולה זירו- גם אלו, כאופנה משועבדים לשוק הצריכה. אלה אינם נורמות של חיים (די אפורים).

 

לפני כשנה וחצי אבי נפטר. כך הלך לעולמו. אבי, היה ניצול שואה ופתאום זה כאב בצורה בה לא האמנתי שמשהו יכול לכאוב. הוא היה ניצול שואה "עשיר", הוא "עשה" כסף. היה לו בית גדול, והכנסה חודשית קבועה ומרווחת ביותר, היו לו נכסים. לא להתבלבל לא אני, ולא אחי קבלנו מאומה. אבי אגר כסף, כמו שניצולי שואה אוגרים אוכל. הוא אגר אותו בבנק.

מותו של אבי נחת עלי כבשורה איומה, ועד היום אני מחכה שידפוק על דלתי ויאמר "אני חי" "הכל בסדר איתי" וזה לא קורה.

מה שנורא היה חשבון הנפש אליו צנחתי אני – דווקא בגלל שהיה ניצול שואה,

ודווקא בגלל שאני הבת הבכורה שלו גדלתי על סיפורי שואה.

חשבונות הנפש נאגרים, הם אינם פוסקים, החיים עוברים ברצף שוב ושוב, שלי ושל חברותי שאף הן היו בנות לניצולי שואה – בדיעבד, לכולנו היתה ילדות נוראה במשפחות שסועות, כואבות, גדלנו על סיפורים ששמענו שוב ושוב ולעולם זה לא הרפה. כאשר אבי מת נוכחתי לדעת שכל חיי התהוו להם בצל היותי דור שני להורים ניצולי שואה – גם בלימודי עסקתי בשואה ללא הרף. מן ההבט היהודי, מן ההיבט הישראלי, מן ההיבט ההיסטורי, המקראי ומכל היבט אפשרי.

 

במקביל, במלייה הסיפרותי צצה ועלתה תחושת קיפוח מחודשת זו של המזרחיים. הם קראו לעצמם הדור השלישי לאפלייה, אפשר למנות בינותם את אלמוג בכר, אלי בן הרוש, אווה אלוז, ואחרים – בטח, גם להם יש זכרונות. פתאום הם נזכרו שהם מזרחיים והם מקופחים.

ואני לא הבנתי מהיכן צצה האפלייה החדשה הזאת. פשוט לא הבנתי את הנסיון של משהו שכבר צלל אל תהום הנשייה לטובת "אפליות" חדשות, שהרי דרידה כבר קבע, כי במשוואה שבין אפלייה לבין שוויון, לעולם לא יכול להיות שיוויוו – זוהי גחמה או שאיפה של תקופת המודרניזם. הבורגנות של היום אמורה להיות מפוקחת יותר. ולא "איני מקדשת את רוח הפיוט הגדולה של אדורנו – שלא נועדה לבורגנים. כולנו פחות או יותר משכילים.

זאת כבר בחירה שלנו.
 

כל כך התקוממתי שאמרתי, לעצמי כמובן, שהייתי נותנת להם את הילדות שלי, את הסיפורים עליהם גדלתי, את הקושי, את הבית השסוע, את הרחמים לאבי ולאמי ואת כל הצל בו גדלתי ואת העיסוק האובססיבי שלי בשואה כל החיים

והייתי שואלת אותם, אם הם היו עומדים בזה.
 
ואני יודעת שהם לא היו עומדים בזה.

זה לא היה קיפוח, זה היה הרבה יותר גרוע – זה היה פשוט "אין משפחה", כי מה שאני גדלתי בו ועליו – לא היה ממש משפחה.

יש לי הרבה חברות מזרחיות – מעולם לא חשתי אפליה, נהפוך הוא להם תמיד היתה משפחה, והיה קידוש בליל שישי, והיתה אהבה – הרבה אהבה

אבי היה אתאיסט – הוא שאל, אם כל כך הרבה יהודים מתו? היכן היה אלוהים.

הדור של ההורים שלי היה עקר מאהבה, או שהאהבה היתה נגועה, פצועה, אני גדלתי כמו גוזל שכרתו לו את הכנפיים. כל הזמן פחדתי – כל הזמן – מן השואה ומצבירת הכסף.

 

ואז חשבתי כמובן על אמיר אור. אמיר שהיטיב כל כך לתאר את השואה. הוא בן דורי, הוריו לא היו עשירים, גם הוא בן דור שני לשואה – אבל הוא כותב את זה מן המרחק המתאים, הנכון במילים הכי מדוייקות שאפשר. הוא מחבר בין שירה שהחלה עם האמנציפציה בבקיאות רבה, אבל אינו חוזר אחרוה. הוא מחדש.

מה לעשות אין נביא בעירו, ואולי גם אין לו דגל של מקופחות לנפנף בו. אור שומר על פרטיות, ואינו צורח על קיפוח, ככל ששירתו חזקה – הוא עצמו עניו, ואל הספרות ברח – כמוני

אל ממלכת הדימיון. כן, הוא אשכנזי, והוא דור שני לשואה, אבל הוא סובלימטיבי ואקסטטי

אלו דרים בכפיפה אחת – ואלו מצאו חן בעיני מאוד. הבקיאות, הקישורים, הידע, והחדשנות.

 

אני מכירה את "שיר זוהרה אפלפסיה" ואת "שיר קנייה בדיזינגוף" וגם את השירים של רוני סומק ואבנר טריינן – את כולם לימדתי וקראתי ואהבתי מזרחיים כאשכנזים, מכיוון שהספרות תמיד הצילה אותי – עבורי היא היתה מפלט. אני באמת לקיתי באהבת הספרות, ובאהבת התרבות אשכנזית כמזרחית – קוראים לזה סובלנות!!!

 

אמיר אור אינו מתאר באופן נטורליסטי, כמו קניוק "ביהודי האחרון", את זכר השואה. הוא כבר נמצא במרחק המתאים – הדור השני – אבל – הוא אותו הדור השני שמחובר היטב גם לדור הראשון, וממשיך אותו – ומכאן היתרון – הידע. אור מחובר היטב לשירה העברית, לספרות העברית. הוא מכיר אותה , היטב אפילו, הוא ממשיך אותה, והוא מחדש משלו – בשפה ובתוכן.

 

ומתוך הזעם הזה שלי על העלאת תחושות הקיפוח שזועקים אותה בראש חוצות, אני תוהה.

נכון, אני מכירה את העדפותיו של בן גוריון את התרבות המערבית, אני מכירה גם את ההיסטוריה היהודית ובמיוחד מן העלייה הראשונה 1882, השנייה, השלישית וגם את העליות של שנות החמישים. את סיפורי המעברות הן של האשכנזים והן של המזרחים – הרבה מהם מקריאה בהיסטוריה וחלק ניכר גם ממכרי – המזרחיים.

בן גוריון לא היסס לשלוח את שיירי השיירים מן השואה ללא הורים, ללא קרובים היישר מאניות המעפילים להילחם בקרב לטרון – היתה לו אידיאולוגיה – מדינת ישראל בכל מחיר.

בשנים האלה, הרבה אכנזים מתו על מזבח הארץ ועל כך כבר כתב אלתרמן – בשיר "מגש הכסף".

כן, גם הסיפרות – השירה והפרוזה היו מגוייסים לטובת החזון הציוני.

ומה עליו היום? בערב תשעה באב אנחנו מבחינים בין יהודי, ציוני, דתי, חילוני

וכמובן אשנזים/מזרחיים.
 

לאבי, במקרה היה כסף, אבל כסף בידיים של ניצול שואה היה דווקא בעוכריי – הכסף המיר הכל של ובמיוחד משפחה ואהבה של משפחה.

ומה נותר – השואה – שני אסונות נוראיים פקדו את העם היהודי

חורבן בית שני, והשואה.

אף מזרחי לא יכול לחוש את מה שאני הרגשתי אצלי בבית כאשר העיירה היהודית בערה בחיי, בבשרי, בעורי והופיעה בסיוטי הלילה שלי כמו סכין תקועה בחזי, השמש עקומה בעיני.

 

אבל למה לי להכביר במילים – אמיר אור עושה זאת אולי טוב יותר:

 
 "בירה"
לרצח המשלם אין סיבות, אמר,
לרצח המשלם דרוש אובייקט משלם,
כמו שהיה אז, באושוויץ.
לא המשרפות, כמובן, אלא כמו
אחר כך, חוץ לשעות העבודה, אמר
והשתתק
מביט בקצף
ולוגם.
 
הרצח המשלם הוא אהבה, אמר.
הרצח המושלם לא מבקש דבר משלם
רק לתת
כפי יכלתך.
אפילו בזכרון לפיתה, החיים עדיין
נצח.
אפילו השתן שנפל כמו חסד על הבשר הקר,
אפילו העקב שהעיר עוד אינסוף,
אפילו השקט,
אמר.
מביט בקצף.
 
נכון, עבודה הגונה
משחררת הרבה, אבל
רצח משלם אינו מאבד
אפילו לפתה אחת.
כמו שפתיים של ילד,
הבירה כמו חול וקצף,
כמו שאתה שומע,
שותה ושומע
שותה ושומע.

                                              "ככה", הקיבוץ המאוחד, 1995

 

מספיקיפ בעיני הם האיזכור של המילים, ממרחק הוא הדובר/המחבר מקימים לנוכחות מלאה עולם שלם שלא היה שני לו בתולדות העולם – הזוועה המוחלטת – המושלמת – זו שהכתיבה את אותו הדור שלי. אותי שישבתי שעות על גבי שעות בוהה בטלוויזיה שחור לבן בעגלות עמוסות שלדים, לא מבינה, ולא שבעה, ממש אחוזת אובססיה שאינה מרפה.

 

בין אוטופיה לבין אפוקליפסה שם אולי היום אני שוכנת. אני מכירה היטב את העבר, את תולדות היהודים לאורך הדורות למן חורבן בית שני, בריחת יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה, מרד בר-כוכבא – הגלות, שנאת היהודים, האנטישמיות והעליות

אני איני אופטימית ושוב לציטוט של אמיר אור

…."לבד חצינו את הביצות הגדולות על פני הטבועים הנמסים לאטם

שנים היינו בני אלמוות…"
 
בעליית הגג, באמסטרדם, ראינו צער נורא בחלון,
כמה נלך עוד בין מות למוות, חול וחול…"
 

אני מוכנה לתת לכל מזרחי שחש קיפוח, את הילדות שלי, את הסיפורים עליהם גדלתי, את הכאב, את הצעקות בלילה של הורי ושל הורי חברותי ואת הרחמים על הורי ואת שירי היתמות והאבל עליהם גדלתי, ובאמת הייתי רוצה לדעת אם ואיך הם היו עומדים בכך, כאשר אני עצמי עד היום איני עומדת. והגורל הזה עובד על ריבעים ועל שילשים.

 

אבי קידש את החיים, הוא רצה לבלוע אותם, לחיות אינסוף, כמו שאמרה לי מכרה "מי שהריח את הגוויות נשרפות באוויר לידו רואה בחיים מתנה.

 

אני מרדנית, המשיכה אל המוות היתה באופיי, לעשות דווקא מול תאוות החיים הבלתי נדלית של אבי שאכל מפחי אשפה וברח בודד ביערות, כאשר מקום קבורתם של הוריו וגורלם לא נודע עד עצם היום הזה.

ולמה אמיר אור. כי אני שבעה, מן הסרטים, מן החיטוט בפצע האינסופי כל חיי.

מספיקים לי מילים מדוייקות, ואותו המרחק של הזמן כדי להקים הכל לתחייה.

 
 
חלק ראשון,
המשך יבוא
 
כתבה: ד"ר חוה בר- זמירי

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-"Times New Roman";}

5 תגובות

  1. רות בלומרט

    ברוכה את אביטל יקרה שנתת במה לזעקתה של ד"ר חוה זמירי.
    מחכה להמשך. תמיד לומדים.
    רות

  2. חני שטרנברג

    אני מבינה מאוד על מה חוה זמירי בר מדברת, תודה.

  3. חוה זמירי מעלה כאן טענות שונות. עם חלקן אני מסכימה. את החלק האחר עלי לקרוא שוב.
    תודה שהבאת.

  4. האתר מסגריה בירושלים מספק מגוון פתרונות ומענה עבור עבודות האלומיניום, כאשר אנחנו מתמחים ב- מעקות למרפסת, שער כניסה לבית, סורגים לחלונות ועוד …
    עבודתנו הענפה בשוק כוללת ביצוע עבודות בבתים פרטים, משרדים וכלה בחנויות, אולמות אירועים, ומלונות.

    טל': 072-2442674

    אתר העסק: http://xn--5dbbgfrcbxkb7a4fep.co.il/

השאר תגובה ל רות בלומרט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת