עונג שבת ( פורסם בכתב העת 'דעת פרת')

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

מובא כאן בלי הגהות, ואיתכם הסליחה. נושא הגיליון הוא שבת. 

כשסבא פאפא בא לבקר אותנו בארץ הוא מוליך ביד כמו הייתי גור צעיר לאורך חוף הרצלייה.

" אתם שומרים שבת?" הוא שואל. 

" שומרים, שומרים," אני משקרת בנחישות , זאת על פי בקשתה המפורשת של אימא.

" מדליקים אור?" 

" מה פתאום…" 

" מבשלים?"

" אםםםם, לא!"

" נוסעים?" 

נמאס לי לשקר לו ואני רוצה להודות בפניו שכן בשבתות אנחנו נוסעים לים ושם אבא מכסה אותי עד צוואר בחול החם, הוא מניח אותי כך אפופה בגרגרים ובמקביל נכנס לטבול את כרסו התפוחה במים המלוכלכים, אחר כך הוא פונה לשחק עם אימא במטקות ואני מחכה שיתיר אותי מכלאי בשפתיים חשוקות . שמיכת החול מעיקה עלי מאד,  ואני חשה תחתיה כמו טרף מיובש שהפך למומיה לוהטת, איך מרגישים ששומרים שבת?

לאה השכנה שלנו שומרת שבת ובגללה קנו לי שמלה מתנפנפת ונעליי לק שחורות, על פי בקשתי המפורשת הפכה אימא את תלתליי הפרועים  לבקבוקים בוהקים, וכך בשבתות החורפיות אני יוצאת מיד אחרי הדלקת הנרות אל בין שבריי הענן ומרגישה משהו מן האיסורים הכפויים שפאפא מדבר עליהם. בערב שבת אני ולאה רצות לבית הכנסת ושם אנחנו מתאמנות בלהתפלל את תפילת שמונה עשרה , בלשיר את "וטהר ליבנו…" כשאני שבה משם אל תוך הבית המנומנם, אימא כבר מדליקה גפרורים מתוך קופסא תכולה שכתוב עליה " נור", ומחממת לכולנו  ארוחה משביעה . די מהר אני  שוכחת את קדושת היום שדומה  לשבת ומכל מה שאמור להתלוות אליו, אני רעבה!  וכשרעבים מותר לאכול !

" שמע ישראל את אומרת?" פאפא  שב ושואל והפעם איני משקרת " כן, כן וגם את המלאך הגואל."

מרוב שקרים כבר הפסקתי לראות את הים, חדלתי להבחין בגאות ובשפל והדבר היחיד שניבט אלי הן עיניו התכולות אפורות של פאפא ושיערו הלבן . הרוח העזה שפושטת על החוף מלבינה את שקרי ואני שבה ומלפפת את מחשבותיי, מהדקת אותן חזק סביב הקור החשוף שחודר באכזריות אל תוך עצמותיי הרכות.

 כשאני חוזרת הביתה לעת ערב אימא מתעניינת במה שהיה " הוא שאל…"

" כן ושיקרתי!" אני עונה .

אימא פולטת אנחת רווחה .

סבא פאפא ילך וירזה מביקור לביקור, מחלת הלוקמיה תהפוך את חליפותיו השחורות למדלדלות יותר, אולם הילוכו האלגנטי והזקוף יוסיף להטיל מורא על סביבתו.

במהלך ימי מחלתו הוא  יסרב לקבל מנות דם מגויים ויעדיף לגווע באיטיות אל מול פניה ההמומות של מאמי .

בוקר אחד תודיע לי אימא בקול נשבר על מותו, ואני לא אחוש כל צער רק הקלה על כך שימיי השקרים העמומים שלי תמו.

את הצער על מותו אני חשה עתה באיחור של  שנים רבות כל כך,הצער מתדפק על דפנות הבטן ומזעזע  את צירי בית החזה, תחושת אשמה דקה ומבהילה מתלווה אל תוך נבכי העצב המודחק, כמו הייתה חלק מעסקת חבילה כוללת שתכיל את זכרו . אבל את השבת אני שומרת, ולו במעט בגללו. וכשעולים המלאכים ומרחפים סביב שולחן השבת והחלות, אני מבחינה בצלליתו והיא מצחקת. משחקת. ורוקדת. למעני.

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
line-height:115%;
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-"Times New Roman";}