תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
יש רגעים בהם אדם לא יכול לברוח מעברו. לא נולדתי בארץ, ושפת האם השנייה שלי היא צרפתית. כעת אני דוברת אותה בקושי רב . אך כשמתנהלת שיחה, אני עדין מבינה את כוונות הדובר באופן כללי וגם זו התחלה. כילדה ביליתי כמה חודשים בשנה באירופה, וניהלתי שיחות ארוכות עם דוברי צרפתית שונים . שיחקתי עם ילדיהם. סבתי הקפידה לנהל איתי שיחות ארוכות בשפה הזו, והליכותיה החכמות עדינותה שימשו לי אבוקה. הן המתנות ביותר אותן הטמנתי בליבי. אם כי לעיתים הן היו בעוכרי.
קרוב לעשרים שנה לא בקרתי בארץ דוברת צרפתית והרגשתי שלמרות הצער, הריחוק מנכר אותי מעברי ונותן לי את הכוחות להתמודד עם המציאות הישראלית שכאן, שתודו שלא תמיד היא נעימה. אפילו התבוננות בגלויות זרות כבר לא מעוררות בי כמיהה.
והנה התבצע רצח. ילדים קטנים נרצחו באכזריות, והעבר שב לקרום עור וגידים. אני מקשיבה לנואמים וחשה כאילו אני מכירה אותם. הדמעות מציפות את עיניי. אני חושבת עליהם כעל אחים. כל ישראל אחים זה נכון, אך הם גם אחים מרובד שונה, אני מזהה את רצונם לשמר אצילות שיש בה מין ההשכלה. את האיפוק וסערות הנפש שמתערבבות במתרחש. את האכזריות שהפכה את היוצרות וגרמה להתערערות של דפוסי החיים אליהם הורגלו . את האמונה החרישית שדבקה בכל המערביות הזו שמקיפה אותם . אני אפילו מכירה את מארי הקטנה, שהרוצח ביצע בה וידוא הריגה. את הליכותיה האציליות. את הייחוס הענוג שניתן לה בשל היותה בת זקונים אחרונה. אני משתוקקת לחבק אותה עוד חיבוק אחד אחרון.
יש רגעים בהם אדם לא יברח מעברו, למרות שלכאן הגיעו המון לאומים, דוברי הערבית רוצים להיות יהודים ערבים, דוברי הרוסית הקימו להם מוסדות משלהם, האתיופים מבולבלים כי נגזלה מהם את מורשתם. לרגע אף אני רוצה להיות היהודייה הקצת צרפתייה זו שלא אפשרו לי להיות. בארץ שאילצה אותי להתערות. להכחיד את כל מה שאני מכירה, על מנת לא להימעך סופית, או להיות חשודה בהתנשאות.
אני רוצה ודוחה את הגעגוע בשתי כפות ידיים שפויות. יודעת שעלי להמשיך ליום הבא. ושילדי שגדלו כאן לא בדיוק שותפים להרגשתי. ושרק מעשה טוב אחד קטן שאקום ואעשה יעניק לי את הכח להתרומם מן הצער שתקף אותי. ורק באמצעותו אני יכולה להתלכד שוב עם עוד שורה של אנשים שאולי שותפים להרגשתי זו, ולהיות פתאום יהודיה ישראלית, כזו שמתיישרת על פי תו התקן, שכולו אנושיות ראויה. אסונות כאלה קוראים לי כאדם- צועקים לעברי- סורי מרע ועשי טוב. ולא רק טוב מקרי, אלא מכוון. אחרת הניכור והצער יכרו לך בור שכולו ייאוש ותדהמה.
אין להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה אמר הסב שמיאן להספיד. לאמונה הבלתי מתפשרת שלו אין שפה .
מה שכתבת כאן מהדהד בלבי ומעורר הזדהות ואמפתיה. הרקע הצרפתי אינו מביא הקלה אלא מגביר את הזעזוע האמיתי ומהדהד במה שכתבת.
רות
התהליך שעברת הוא גם התהליך שעברתי.לא נולדתי בארץ.אני חשה את כאבך.
עפרה
תודה לכן יקרות מפז.
נשיקות.