תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
למה מגיל מסוים נשים כבר לא מדברות על עצמן. מהם גבולות הוטו החברתי הלא מדובר?
ברצוני לכתוב על נושאים שנשים מנועות מלדבר עליהן ולכן אין עליהן שום טורים בעיתון, יותר נכון על מי מתבססים רוב הטורים בעיתונות של היום.
ובכן, לרוב הכותבות הן צעירות שמחפשות אהבה מתחת לפנס או מעליו. בשלות למחויבות או לא. התמונות שמדביק העורך מושכות העין, בדרך כלל יפתו את הקורא, לרוב המדובר בקורא בן המין השני שישתעשע וישחק. כי כותבים עליו. אם לא, הרי שהמדובר אישה נשואה שחווה הריון ומספרת לנו על תלאותיה. המון טורים על החודש הראשון, שני, והלידה. לא נשכח טורים של נשים שמגדלות ילד, שנים שלושה, אחד עשרה, וכדומה. הקשיים בגידול, חיכוכים עם הבעל, הגננת שמציקה.
וטורים של נשות קריירה כמובן. איך נשכח אותן, טוב לילדים שלהן, רע, זה לא לב העניין. לב העניין הוא המעמד הנכסף אליו הגיעו. מעמד שמקנה להן את זכות השמעת הדיעה.
כי מגיל מסוים ננכפה עלינו דום שתיקה. נשים מנועות מלדבר, או שמה מתביישות לכתוב על גיל המעבר שלהן, גלי החום חלילה, מי שמע, אם הן אלמנות הן לא יכתבו על הגעגוע לבעל שנפטר או על הרצון לחוות זוגיות חדשה. אם השיאו ילד, לא יכתבו על הניסיון הלא פשוט הזה של לאפשר לבן לחוות קירבה אל הכלה. כל החשוב, רגיש, קטנוני משהו, אנושי, לא מפתה או מגרה את החושים, מסולק. אנחנו תמיד, יפות, מרצות. ומותר לנו להתוודות רק אם אנחנו שוות ערך לגבר, בעלות עמדה מועילה.
למרות הפמיניזם נשים מסוימות אולי יחיו עד גיל תשעים, אולם בתודעה החברתית שלנו הן יחיו עד גיל ארבעים פלוס. ובכך לא התרחקנו מהמאה התשע עשרה.
באשר, לנשים שחיות בפריפריה, ובכן, הן בכלל לא שייכות לדיון, גם זקנות גם מנותקות, סבתות זה בכלל לא מודרני, בעיקר אם הן לא עברו מתיחה.
בקיצור, אני מעדיפה את הפמיניזם של שרלוט ברונטה, אותה אני קוראת כעת, חרישי אך מחובר למתרחש. מכבד אך מתעקש להשמיע את קולו. והיא נפטרה איך לא, בגיל שלושים ושמונה. שזה שווה ערך לגיל שבעים של היום.
אז עד כמה התקדמנו והשגנו זאת באמת שאלה שכדאי לנו לשאול את עצמנו. ועד כמה נפלנו למלכודות הישנות. בלי לחדש, ולהביא את עצמנו להגשמה מלאה, חלקה הגדול בכלל רוחני, הבשלה שאינה תלוית גיל. או שכן?
האם אנחנו כן מעונינות להיות משהו שהוא לא בעל ערך מסחרי, עבור מי ? עבור בני המין השני, עבור הפנטזיות של ילדות בנות שש עשרה שחוששות להתבגר. עבור הבנות שלנו. כן, אנחנו מטפטפות להן, שיש להן להשלים כאן בעולם, משימה זעירה מוגבלת בזמן. והחיים כאן הם מסווה חיצוני להתרחשויות שישארו גנוזות לנצח בחיק אמוהותיהן הזקנות. כי הן כפי הנראה לא יחוו אותן על בשרן.
אם כן בשקט מופתי, כזה שלא יפריע לעוד כותבת טורים עולה להעלות את הגיגיה המוכרים. ולהשפיע על עוד דור מדוכא לחוות שחרור חלקי ביותר, ואולי השחרור חייב להיות קודם כל פנימי.
הרבה שאלות. אשמח לתשובות.