בננות - בלוגים / / ז'אק פרוור
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

ז'אק פרוור

 

 

 

 

 

 

אם כיום השבתות הן לקדושה, הרי פעם הן היו לפרוזה.
 
הייתי יושבת בבית הורי, שבת בבוקר , כולם ישנים, ודולה מתוך הארונות, ספרים, ספרים ועוד ספרים.
 
כל כתבי" דברי ימי דוד" אכולים ומתולעים נקראו בשקיקה, ואחריהם נבלעו מחזות, ספרי פילוסופיה ולבסוף שירה.
 
מסעות אל תוככי עצמי, נערכו בין המילים, ולא הייתי יודעת איך לפרשם, לולא נתקלתי לפני ימים אחדים בספרו של אחד הענקים החביבים עלי " ז'אק פרוור".
 
התהלכתי בספריה, מלווה בבני הקטן, והכרך ניבט אלי, יתום ומבודד, תרגום ישן משנת 84 , הוצאה שכבר לא קימת בשם: " גמיר" , ושם טמונות המילים שעל שמן נקרא הכרך " מילים".
 
גוועת ברעב תועה קפואה
בודדה לגמרי ללא פרוטה
נערה בת שש עשרה
ללא ניע, עומדת
בכיכר קונקורד
 בצהריים בחמישה עשר באוגוסט.
 
 
משום מה , כילדה הזדהיתי עם היחפנית הגוועת, וחודשים ארוכים עטיתי עלי סחבות, הבדידות כבר נשמה בי, והעמידה ההיא, נראתה לי מוכרת, גם אם לא עמדתי ברחובות לאותה מטרה בזויה.
 
אולם פעמים רבות נהגתי לנעוץ מבטים בדמויות חולפות ולבחון את מידת העניין שאני מעוררת, לא מתוך שעשוע ,אלה מתוך רעב. רעב אחר .
 
והנה פרוור מצליח לזרוק אותי במילים מועטות את הווי חיים זר, אל עיר מנוכרת, אל עמידה, שאינה למטרת תפילה.
 
 
השיר "סעודת בוקר", נלמד בתיכון ,בשיעורי צרפתית , על ידי המורה כרמן, צרפתית היא השפה השנייה אותה למדתי כתינוקת, ואת השיר , כאמור, הכרתי  מדפדופי וסיורי בספריה הביתית , וכשבגרתי אף למדתי לתרגם את התחושה .
 
 
הוא קם
הוא שם
את מעיל הגשם שלו
כי ירד גשם
ועזב
בגשם
בלי אף מילה
בלי להסתכל עלי
ואני שמתי
את ראשי בידי
ובכיתי.
 
פרוור לא שוגה בניתוחים עמוסים, אלה מתרגם מציאות אל תוך מציאות , ולצערי חוויתי את הרגע שבהן המילים שלו, צפו במימי השתייה שלי.
 
 
 אבל גם התמציתיות בה מתואר רגע מאושר חלחלה אל חיי.
 
אלפי אלפים של שנים
לא יוכלו להספיק
כדי לתאר 
את שנית הנצח הקטנה
בה נשקת אותי
בה נשקתי אותך
בוקר אחד באור החורף
בפארק מונסורי בפריס
בפריס
על כדור הארץ
כדור הארץ שהוא כוכב.
 
 
הכוכב הקטן שלי , מאיץ בי לעזוב את הספרייה המתרוקנת, הספר מונח תחת המרפק, אני מניחה אותו מול עיניה הבוחנות של הספרנית.
 
" טוב שמישהו עוד קורא שירה, " היא נאנחת ," הקורא האחרון היה בשנת 2006 כל כך הרבה כותבי שירה  , וכזה מיעוט קוראי שירה,  ועוד פרוור?"
 
שתינו מהמהמות.
 
אני ובני חולפים על פני הרחובות, הספר תחוב בתוך התיק המתפקע, ולפתע הוא מצביע על גינה עמוסה בילדים. עוד גינה בני- ברקית מצויה, עמוסה בילדים וזבל. אבל אלו הם חייו של הקטנטן ועלי להתרגל. אני מתיישבת ורואה פנים מוכרות, כעבור מספר דקות מסתבר שהיא שכנתי לרחוב, איני מנוייה על קהלה, היא כבר מבחינה בזה, ולכן לא מאריכה בשיחתה עימי. בני דווקא מוצא עניין בבנותיה. אז מי יודע , אולי מדור ההמשך תגיע הישועה. לפני שהיא הולכת עם בעלה התומך, כרסה הענקית, עגלותיה ובנותיה, מתחשק לי לשלוף מול עיניה את פרוור, ואולי לזעזע.
 
אך כמובן שאיני עושה כן.
" ביי, ביי חברים," צועק בני.
 
המילה" ביי" לא כל כך שגורה כאן, אולם החברות הצעירות, מפנות אליו מבט שותק ומנפנפות בחזרה.
 
 
 
זכרי ברברה
גשם ירד ללא הפסק על ברסט ביום ההוא
ואת הלכת מחייכת
 
 
איני מעזה או רוצה,  לשכוח את עברי, אם כי לעיתים הוא משתכח ממני, ולעיתים קם לתחייה, מתמתח בין צלילי השפה הצרפתית, או בין שורותיו של פרוור.  

 

 

 

 

 

 

13 תגובות

  1. לי עברון-ועקנין

    תודה, בזכותך איב מונטאן מתנגן לי עכשיו בראש…
    גם אני אוהבת את פרוור המופלא בפשטותו.
    ואהבתי מאוד את הכתיבה שלך, ואת האופן בו הצגת את העבר ואת ההווה ואת היחסים ביניהם.

  2. רגעי התחייה האלה של העבר, והשירים שבחרת, יפים כל כך – ויש לי תמיד מקום מיוחד מאד בלב ששמור בדיוק בשביל שיר-ארוחת-הבוקר ההוא.

    • תודה לך עדה, ולוואי והמקום יתרחב והגשם יציף את כולנו באהבה.

      אבל פרוור, הוא תמיד פרוור.גם עבורי.

      שמחתי על הביקור, חג- שמח.

  3. יעל רוזן-בר שם

    ז'אק פרוור, המשורר האהוב עלי ביותר.

    הספר: les paroles משך אותי יותר ויותר אל הספרות. למדנו את שיריו בבית הספר בצרפת, כבר בכיתה א', ולמדתי לכתוב בזכותו.

    תודה אביטל על הפוסט היפיפה זה.

    • גם אני חשה שהשפיע על כתיבתי, החיפוש שלו אחר המצב, ואז המילים שבאות מהמקום העמוק.
      ולא הפוך, החיפוש אחר המילים , והמצב רק מסגנן.

      חג- שמח ובריא.

  4. שיר הפרוורים 🙂
    איזה יופי אביטל

  5. אביטל, פוסט מרגש ביותר המיטיב לתאר תנודה בין שני העולמות ופרוור ושיריו היפים כחצים בלבנו, חודרים אל לב כל הרוצה רק להיפתח אליהם. יש בהם משהו פשוט שהופך לך את הנשמה במקום. הנה מונטאן שר אותו, לו יכולתי, הייתי גם אני קם כדי למחוא לשניהם כפיים באולמפיה. הו, איב. רני.

    http://www.youtube.com/watch?v=kLlBOmDpn1s&feature=related

    • תודה על השיר , לפתחו של החג, באמת איני יכולה להשאר אדישה לפרוור( כמו גם לאיב) , בדיוק כמוך, יש בו איזושהיא אכפתיות אמיתית לנימים הדקים , וכתיבה חפה מזיוף.

      חג- שמח ומבורך.

השאר תגובה ל ריקי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת