תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
את דעתי על ההטרדות כבר הבעתי . עמדתי הדתית ידועה אף היא ואבקש לכבדה. דהיינו אני תומכת בהפרדה. לא כזאת שמאלצת נשים לשבת בגב האוטובוס אך בהחלט בכזאת שלא מאלצת אותי להתחכך בזיעתו של שכני, כזאת שדוגלת בשמירת נגיעה, לבוש מכבד וכדומה.
אולם לעיתים נשים מוטרדות בכל זאת ואז הן נושאות את האשמה על עצמן ולא נוגעות לרעה במקרבן. לכך אני מתנגדת בתוקף!
בהיותי חילונית ביישתי מטרידים בפרהסיה ומצאתי שזה מוצא מצוין.
מקרה א': גבר ערבי עמד במדרכה הסמוכה לי ושלף את איבר מינו אל מול פני, הייתי בגיל העשרה פלוס וידעתי שפחד המשתק שלי ידרבן אותו להמשיך, לכן צעקתי" יא סוטה, יא מזדי…( קללות זועתיות שלא לכאן) " בפנים רעדתי אך החלטתי להקטין אותו ויהי מה. למשמע הצעקות מספר אנשים נאספו סביבי והסוטה באמת הכניס את איברו למכנסיו. הם שאלו :" מה קרה ? מה את צועקת?" הצבעתי עליו. הוא כמובן היתמם והם הניחו לו ללכת והביטו עלי כעל מי שיצאה מדעתה. ( לצערי) . אך אולי למד לקח חשוב. לא כל מוטרדת נאלמת.
מקרה ב': אני תלמידה חדשה בבית- צבי בודדה ומפוחדת מפני אימת בית הספר הדוחה שכבר הפיל חיתתו עלי, נשארתי בהפסקה בכיתתי. והנה אחד מבני כיתתי שנשאר אף הוא בכיתה, חומד לו לצון, מפיל אותי על הרצפה ונשכב מעלי כאילו מדובר בשעשוע מבדר. נבהלתי מאד ודרשתי שיחדול. כעבור דקות ארוכות שהפכו לנצח קם מעלי. מיד יצאתי אל מחוץ לכיתה. ישבו שם שתי בנות ואני דווחתי להן על המקרה לפרטי פרטיו, וטענתי בפניהן שלדעתי מדובר בתלמיד מסוכן, היום זאת אני ומחר הן. הן משכו בכתפייהן והוסיפו להתענג על קרני השמש. אפרופו אחווה נשית עליה דברה איריס. אולם מסתבר שהשמועה בכל זאת נשאה כנפיים. והבחור הגיע להתנצל בפני. ומאחר ואני נמסה מול מתנצלים סלחתי. בשנה השנייה התבקשנו לשחק סצנה מתוך המחזה " שפע" של דיויד הר. ולפתע בילינו שעות ארוכות יחד . לילה אחד אפילו שהינו בביתו , נהלנו שיחות נפש על הא ודא, ונרדמנו תשושים זה לצד זו בלי שיתרחש ביננו מגע מינימלי. אז הבנתי שהברנש באמת חזר בתשובה שלמה.
מקרה ג': שוב בבית צבי. תלמיד מסוים חיזר אחרי באופן מטריד. אזי בשיעור שעסק בשיטת ' לאבן' קמתי ופניתי אליו ישירות בדברים. השתמשתי בטון שביקשה המורה. שטחתי לעיניי הקהל את פרשת חיזוריו המטרידים מנשוא. ממש הלבנתי את פניו ברבים. הלבנה שעבדה לטובת שנינו. כי הוא פסק מכל חיזור והטרדה.וכשסיים את בית הספר אף עלה על דרך הישר. וכך נשארתי בגפי עד סוף שנה ג'. ושמחתי מאד. כי מעולם לא שאפתי להתחתן עם שחקן. ובמשהו אחר שתכליתו רגעית מעולם לא חפצתי.
עד היום אני מצטערת על כך שלא תמיד טרחתי להתלונן, להשאיר מכתב לממונים. כמו למשל בפרשת רופא מסוים שבדק אותי באופן מביך משהו. ואני מבדילה בין בדיקות. בלעתי את הרוק. הדחקתי. במקום לפנות לממונים בהצהרה מסודרת. גם אם לא ייצא מזה כלום הם עדין יהיו ערים לכך שקיימת כאן בעייה.
למשל בצבא התלוננתי לדרג הבכיר על קצין שיבוץ שבסך הכל נישק אותי על הלחי. אולם גם הלחי שלי מקודשת בעיניי לכן פניתי. לא נעניתי. אך נערכה חקירה מסוימת. הסתבר שהקצין עשה דברים גרועים פי מאה לאחרות ששתקו. אל תלונתי לא התיחסו במלוא הרצינות. אולם תפקידו כקצין כ"א שמשבץ בין היתר נערות ונשים לא הוארך. לשמחתי!
גם לי קרה מקרה דומה בבית צבי. היינו יחד בכיתה בשעת ההפסקה, שתי חברות ושני חברים. פתאום אחד מהם נצמד אלי מאחור והרים אותי, כשכוונתו היתה חיכוך אברי מין. זה היה מביך ברמות. ולא אמרתי כלום.
נתוח מענין. תודה רבה על נקודת מבטך המיוחדת.
דברים כדורבנות אביטל
תמיד טוב שיש גבולות
לצערנו לא מדובר במקרים כאלה
ריקי המקרים היו די קשים לי. כבר אמרו לי שאני כותבת על המזעזע ביותר רגוע.
כלומר הערבי הזה, ממש עורר בי חלחלה. כולל השחקו שנצמד אלי לרצפה באופן בלתי צפוי. ואפילו המחזר. מה הוא רצה ממני? מאד חששתי למעמדי וכבודי. זה אולי משהו מהבית . מי שקבלה את זה זה ממש חשוב לה. וכל פגיעה הכי קטנה מערערת אותה. ואולי באמת אני לא הפקר.
והנשיקה כן. אני הייתי מבוהלת לחלוטין, כאילו בהמשך יהיו עוד דרישות? וכאן המקום להודות ס"אל גורי טייס שנפל בשבי הסורי שעודד אותי להתלונן. יש גם גברים שהם אצילי נפש. והוא בהחלט אחד מהם.
בכל אופן פשוט זה לא היה.
ותודה על התגובה.
מסכים עם כל מלה
מחאת שתיקה היא הדבר הנכון למי שרוצה להפטר מהגועל רפש שמתנהל פה בניצוחו של רני ושות'. לא צריך להעלות יותר פוסטים ולא להגיב. הדממה היא המקום שבו רוע לא יכול לחגוג. מי מחברי הבלוגיה שלא מסכימים למה שקורה כאן מוזמנים לשבוע השקט ולפתוח פוסט ויפאסנה.
גועל הננפש התנהל כאן אך ורק בנצןחו של אמנון נבות.היה לנו יום שקט. כנראה השתחרר מהמיון וחזר להשליט טרור. כבר מוטב שתחזור למוין.