על מגיבים והכרויות וירטואליות

והרי הסיפור.

הוא ישב לבדו על ספסל לשניים , כשעצרתי מולו , הצל שלי עצר עליו. 
הוא חייך וביקש שאזוז . סיפרתי לו ששם, בעירה הקטנה בפולין , כשהייתי נכנס לביתו של השכן , לא דפקתי בדלת , לחצתי על הידית והייתי בפנים.

והשכן, כשהיה נכנס אלי , גם הוא נהג כך.

האיש קם מן הספסל, יצא ממלבן השמש , אמר שקוראים לו אורי, וסיפר לי את קורות חייו.
הוא בן שבעים ושמונה, ועדין סנדלר , הוא נולד במרוקו. הוא חיבק אותי ולשעה קלה היה מוכן להיות לי כאותו שכן בפולין, אדם שהוא דלת בלחיצה קלה נפתח.

צלם וצלמת תפשו אותנו מתחבקים, מצח אל מצח, והקרחת שלו מפולין והקרחת של אור ממרוקו היו בתצלום שלהם למגרש אחד.

סבי ז"ל גדל בסטיריז'וב שבגליציה ואכן הרבה להתלונן על כך ששם ,בגלות, יהודים יצאו לרחובות על מנת שיזכו לארח בדירותיהם  הצפופות הולכי דרכים ונוודים על שולחן השבת.ואילו כאן בארץ הקודש כל אחד קונה לעצמו דירה מרווחת ונועל את דלתו.

מסתבר שאנו בנויים למגע ישיר עם הבריות ,וההסתגרות והניכור החברתי לא  באמת תואמים  את המבנה הגנטי שלנו.

משפחות מתפרקות, ילדים חצויים, שכונות יוקרה מגודרות זאת ההוויה שלנו כיום והנחמה הדלה היא לפעמיים באתר אינטרנטי, שם מותר להשמיע קול.

העניין שזה רק אתר אינטרנטי ולפעמים יש קוראים ולפעמים אין, ההתענינות האישית מוגבלת .

לדוגמא: כשסיפרתי על הניתוח של בני זכיתי להמון קוראים ותגובות ותפילות  נרגשות ,שבטוח עזרו, כשדיווחתי על החלמתו נותרתי די גלמודה.

לא נפגעתי, כי זה טבעו של אתר אינטרנטי, האנשים כאן לא באמת קרובים אלי , למרות שתודה לאל זכיתי להכיר כאן מספר נפשות שיקרות לי מאד.

לתחושתי מה שקרה כאן השבוע מעיד גם הוא על חוסר היכולת של הפרט ,להתמודד עם הכרות שהיא רק וירטואלית  מעיקרה.

האדם רוצה לפגוש את הזולת פנים אל פנים ובדרכו  לשבור את הקרח, הוא כמעט שובר את המסך ואף את ליבם של כמה אנשים שכלל לא מוכרים לו.

בלבול?

כן.

ומי ייתן ונצליח לפתוח את דלתות ליבנו לזולת ולא רק על ידי מסך.

ושזה יקרה במהרה.

שבוע טוב!