תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
אבא שלי נהג לספר לי המון סיפורים, הייתי רזונת ובעיות אכילה ליוו אותי מראשית דרכי. גם היום הן משום מה מלוות אותי, מלפני שנה בערך, אני אלרגית לכל מה שאני באה איתו במגע, ואולי זה בגלל שאין מי שיספר לי סיפור. אז היה מצבי שונה, על מנת לסיים את הקציצות הייתי חיבת לקבל מוזיקת רקע, סיפור מבית היוצר של אבא. או סיפור שאבא אוהב במיוחד.
סיפור על המלך שאול שרודף אחרי דוד, ואיך דוד מסתתר במערה וקורי העכביש מפרידים בינו לבין רודפו, והקרע והמעיל, נו.. היה אבי מסמן לי, מה יש לך בפה? אההה אהה הייתי צועקת
" מה קרה לדוד, למה שאול כל כך קינא? אבא אני אוכלת, ומה בקשר למה שספרת בפעם שעברה?"
אין כמו הסיפורים של אבא, גם אימי תמיד הפצירה בו " משעמם לנו, ספר נו משהו לא יכול להיות שעבר עליך יום בלי סיפור…" ומיד, אבא היה נזכר, והסיפורים היו תמיד מצחיקים, עזי מבע, ולאבא היה קול של קריין, פעם כשהיה צעיר, חלם להבחן לקול ישראל, מכתב שלו שלא נשלח מצאתי פעם באיזו מגרה.
כשגדלתי הפכתי למספרת סיפורים בעצמי, וכשחזרתי בתשובה כמה שמחתי לשמוע אין ספור סיפורי צדיקים, משלים, ספורים ניסים, סיפורי השגחה.
וזה לא רק מופץ דרך הרצאות או בעלונים מודפסים, פעם כשהייתי בבית חולים, ישב בחור צעיר חרדי לצד סבתו הקשישה והטעים באוזניה, שהיא האישה האהובה מכל, ובטח הייסורים שבאו עליה אינם באשמתה, והוא יש לו סיפור קצר לספר לה. על איך מתגלגלים הדברים בחיים. ואיך לייסורים יש תקנה.
היא כבר לא הייתה לגמרי בהכרה ובכל זאת הבעה של עונג התפשטה על פניה הסמוקות.
בבני ברק שלנו יושב בתחנת האוטובוס קבצן, הוא נכה, את ראשו מכסה כיפה לבנה, הוא מתאמץ לשהות בצל, ובכל זאת בימים בהן השמש חזקה במיוחד, מבטו מתעמעם קלות.אצבעותיו כחולות ועור מקולף מפריד בין אצבעותיו, אנשים עוברים, משליכים לעברו מטבע, ויש כאלה שניגשים קרוב יותר, מעודדים את רוחו ומספרים מה.. .סיפור.
סיפור כזה שמעתי היום, כשעמדתי שם , חיכיתי לבני, כל היום הייתי מלאת טרוניות להשם, ועתה בני איחר, וחרטה גדולה מלאה אותי.
איך יש לי החוצפה להתלונן ויש לי ילד זה מתוק, כזה שרק ריבונו של עולם יכול להעניק.עמדתי שם והתבוננתי בחרדי שהתעכב לצד הקבצן גם הוא הגיע לשם בהשגחה פרטית שכוונה עבורי . הלב רטט ובכל זאת הקשבתי, הוא סיפר לו על נגן שחלם להופיע אבל חלפו המון שנים והוא לא קיבל הזדמנויות, וכלי הנגינה עליו ניגן התיישן, המיתרים פקעו, נותר רק מיתר אחד אחרון, ובכל זאת כשהוא הוזמן סוף, סוף לקונצרט המיוחל, הוא פרט עליו והקהל לא רצה לעזוב את האולם.
זה כמו.. סיכם האיש את דבריו. מה אומר לכם, אתמול התגלגל אלי גיליון של העיתון 'ידיעות אחרונות' ושם טענה מישהי שהחרדים מיותרים, כל עוד יש להם סיפורים לספר איך יהיו מיותרים?
כל עוד הם מנהלים תקשורת בין אישית ייחודית עם קבצנים, ולא רק דרך מכשירים,איך נוותר עליהם? ובכלל על כל יהודי.
איך נוותר על מסורת שלמה של סיפורים שמרוממים את האדם מדרגת תולעת לדאגת אנוש, איך?
יפה מאוד, גם אני מנסה להגיע ללבבות דרך הסיפור, וזה עיסוקי עם מאות מתלמידי ישראל.
אשרייך לבנה, חג שמח.