בננות - בלוגים / אביטל קשת / לא הכל אוטיזם בעולם הזה
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

לא הכל אוטיזם בעולם הזה

 

 

 

 חלף זמן מאז שכתבתי את הפוסט הזה והחלטתי לחדשו ולהקדישו לשרה יולי תמיר שמתעתדת לפגוע בנכים ומוגבלים.

להלן מספר מקרים בהם לא פגשת מעולם והם אינם נכים גמורים.

כמה קלה היא חותמת הקיצוצים.

 

מחר בעצם היום ,אני צמה ומתחילים 3 שבועות לא נעימים לעם הזה וחשבתי לספר לכם שלא הכל זה הכל.. כלומר…יש גם בית ורקע ועבר ונטיות גנטיות וגלגולים קודמים .
ו…קצת אהבת חינם לא תזיק לנו , אבל לא רק לנו.
  

       אתחיל מההתחלה.(כל השמות בדויים)

הילד הראשון שאני מספרת עליו הוא: משה מאיר, ילד חרדי שהושתל בבית ספר חילוני לאוטיסטים ,פשוט מפני שבשל התיקצוב הנמוך שניתן להם המוסדות החרדים מאד מאד מוזנחים (ומה הקשר בין תלמידי -הישיבות והשרות בצבא למשה מאיר?)

משה מאיר נראה כמו פינגווין חרדי. מין ולוול"ה אומלל ותמים לחלוטין שצנח עלינו היישר מן העיירה. למרות שהוא אוטיסט מסרב משה מאיר לתת יד לבנות- אוטיסטיות שנמצאות בקרבתו ושומר נגיעה. הוא טיפוס צייתן שלא מסוגל להחזיר מכות למי שמתנכל לו .   הרבה פעמים אני קולטת אותו מביט רק בי בעיניים מאוהבות וקצת מיוחמות ( כנראה משום שאני חובשת כובע) .
בקיצור, למרות שהוא אוטיסט דבק משה מאיר   בשורשיו .

הילד השני הוא : אבנר, נער אוטיסט שהגיע אלינו מהתנחלות רחוקה. אבנר דעתן מאד . הוא למשל לא סובל שיש מזרנים בחדר ספורט ומשליך אותם מן החלון .
" למה אתה זורק את המזרן?" אני חוקרת אותו.
" אין בו צורך." עונה לי אבנר בהחלטיות .
" אבל.." אני מגמגמת.
הוא מתעלם ממחאותי ומתישב לו בנחת על צמיג שחור שמוטל על הרצפה, אחר כך הוא  מודיע לי בנחרצות שהוא .." נוסע ל..ירושלים."

אין שום סיכוי שבעולם  שאצליח לשכנע אותו להחליף מסלול ולנסוע למטולה .

הילד השלישי הוא :לירון , ילד יפיפיה שהגיע אלינו ממשפחה מאד עשירה. הוא תמיד מטופח ומבושם ושומר באדיקות על שעונו היוקרתי ואוי למי שיעז לגעת לו במשקפי- השמש. 

הילד הרביעי הוא: רועי ,נער שאני מכירה כבר קרוב ל7 שנים ומוגדר כסכיזופרן ולא כאוטיסט. מה הוא עושה אצלינו? תשאלו את משרד החינוך.

מדובר בנער נאה שנראה כמו פח זבל מהלך. הוא לבוש דרך קבע בסמרטוטים ומדיף ריחות של בית שימוש.
למרות שרועי בן למשפחה עשירה , הוא מזכיר הומלס במצב סופני. הוא רזה ומחוטט וכנראה עובר מסלול של התעללות מאסיבית מצד אימו שנהנית מהקורבן הרענן שמצאה לה ומסרבת בכל תוקף לשלוח אותו להוסטל ( ויש לה את  האמצעים הדרושים לכך). 

בעבר הוא תיקשר איתנו אולם מאז עברו הרבה מים בנהר. הוא פוחד מקרבה רבה מידי ( כנראה בשל העובדה שהוא מוכה) ורץ רוב הזמן סביב עצמו. קשה לסבול את ההיפר- אקטיביות שלו שמלווה בעוד תסמינים לא נעימים ולכן הוא נכלא רוב שעות היום במין חדרון קטן שם הוא צורח ונאנח, נאנק ורץ , דופק על הקירות ומטמטם את כולנו. 

הילד החמישי הוא : אור, נער אוטיסט שאושפז לא מכבר בבית חולים לחולי- נפש. אור אלים , לא מדבר, ונוהג לצבוט את הנוכחים סביבו. הוא היפר- אקטיבי ומתיש בעקביות כל מורה או סייעת מזדמנת. 
למרות הכל כשאור נתקף בהתקפי בכי בלתי נשלטים ,קשה לנו שלא להצטרף אליו.

מדובר בנער מסוייט ששוהה מגיל – צעיר  בהוסטלים , בשל מצבו הקשה אימו מיעטה לבקר אותו. הוא נוטה להיצמד לכל מיני דמויות אימהיות ולמרות שהוא ממרר  להן את החיים , הוא ממאן לנטוש אותן.

מסתבר שלא הכל אוטיזם, כמו כולנו גם האוטיסטים נתונים להשפעות- סביבתיות, גם הם זקוקים לתמיכה , חום ואהבת -חינם  שלא תמיד ניתנים להם.

     
 

 

 

 

 

 

14 תגובות

  1. חני ליבנה

    אביטל אביטל, כל כך הרבה סבל, אל תקחי הכל על עצמך ועל אחריותך, זה קשה וזה קיים ואת שם, ואני מצדיעה לך אך צריך להתנתק, ולהנות ולבלות, ואפילו לעשות שטויות!!

    • מעריצה את יכולת האהבה והנתינה שלך אביטל, ומצטרפת להערה של חני ,אנא עשי גם למענך, אל תקחי את כל הכאב הזה הביתה ,למרות שזה קשה

  2. חגית גרוסמן

    נסי לצרוף את הקושי ליופי
    כמו בשיר: הויקינג של דליה רביקוביץ

    • זה בסדר אני לא סובלת. אני עובדת עם כתה קלה יחסית ולא כל השנה ויש סביבי אנשים מקסימים שלא פוגשים בכל מקום.

      בקשר להנאות זה נכון, אבל יש כאן גם עניין חומרי שיפתר ב"ה.

      רציתי לשתף ברשמים שנראים לי מענינים .

      בדרך כלל הציבור חושב על האוטיסטים כגוף אחד- יפים אומללים ומהפנטים בבדידותם ואין מספיק מידע שנוזל החוצה.
      שבוע טוב.

  3. קשה לי להתמודד עם מה שאני קורא. אבל מה לי כי אלין? חזקי ואמצי על הסיוע להם בהווייה היומיומית.

    צום קל, אביטל.
    ימי בין המְצרִים אינם קלים. נתפלל לטוב.

  4. עצוב. אין עצב כמו אומללות ילדים.
    ובזכות אהבה שלך ושכמותך תהיה להם מעט נחמה.
    וכמו שאמרו את צריכה להיות חזקה ולעשות לעצמך, בין השאר כי כך תוכלי גם לעשות למענם.
    כתוב אנושי ונוגע מאוד.

  5. היי אביטל
    את מקסימה
    להתראות
    צום קל

  6. לאביטל, כולנו זקוקים לחסד.

  7. גלדמן מוטי

    אביטל, שובר לב. אשריו של מי שיכול לעבוד עם ילדים כאלה, כה חשוכי תקווה ומרפא. מי שאיננו יכול לשאת את גורלם – חובה עליו לדעת זאת ולפרוש בזמן.

    • נכון מוטי.
      אני עובדת איתם רק בחופשים בין היתר מפני שאני חוששת להתמודד עם כיתות קשות באופן יומיומי (שאת זה המערכת מחייבת לפעמים. )

      הצוות כאן נפלא נותנים המון תמיכה אחד לשני יותר מבתי ספר רגילים וזה בהחלט מקל.

      אנשים טובים מאירים גם מקומות שנראים לכאורה חשוכי תקווה.

השאר תגובה ל חגית גרוסמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת