בננות - בלוגים / אביטל קשת / רפלקציה על הספר 'שעריו בתודה' הרב ארוש,חלק ב'
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

רפלקציה על הספר 'שעריו בתודה' הרב ארוש,חלק ב'

 

 

 

לפני שנה אולי אפילו יותר פרסמתי כאן פוסט על הספר  'שעריו בתודה'  של הרב ארוש שבחתי את הספר אך הודיתי בכך שקשה לעמוד בתובענות שלו כלפינו בני האדם .לומר תודה על הרע איך אפשר?
במשך שנה ויותר אכן ניסיתי לעשות כדברי הרב ולדעתי כשלתי.גם כשהודייתי ההודיה הייתה מזויפת, לא אמינה, היו גם ימים שלהתבודדות עמוקה, אך הנפילה מהם תמיד ציפתה לי אי שם בשוליים. אם כי היו לופים מתזזים ומרעננים, כמו קלחת קרה, אתמול ביום שעברתי בו שלל אירועים הבנתי למה.
 בצעירותי פגשתי פסיכולוגית דתייה שגילתה לי דרך בה לא השתמשתי באופן מובהק, שתסייע  לי להתמודד עם רגשות שלילים כלומר אם במהלך שיחה עם אדם תוקף אותי פתאום גל לא מזוהה של שנאה,פשוט לעיין בי פנימה ולהודות ככה בהרף הברה,שאני שונאת,וזה בסדר,איך שהמשפט נאמר הפלא ופלא ,השנאה שמתגלית הופכת את עורה. מה שניזון מהקליפות נוטה להזדנב ,לזנב ,זה  הוא פגע שמסתתר,הוא פועל ותוקף ברגעים לא צפויים אז משבית שמחות מקצועי, הוא מנטרל צריך לתת לו במה,לא צעקנית,פנימית.יש שיטה שלמה שנגזרה מספר ה'תניא' שעוסקת בכך. גם לה הקדשתי פעם פוסט, אך נאה דורש,הוא לא תמיד נאה מקיים. או אולי נכון יותר,בעיתו ובזמנו,ולכל אחד הקצב שמניע אותו.
 
שכבתי מאחורי וילון ,באולם סטרילי, בעל נגיעה אנושית לא ברורה, הנייד נשאר אצל הבן בחדר ההמתנה, גם ספר תהילים נשכח שם ועתה נותר רק השם, שהביא אותי עד פה,אמרתי לו שקשה לי להודות לו , שהכל בהשגחה ובכל זאת הפך למעמסה, ואז בקשתי שייפח בי את היכולת הזאת שיש לאנשים אחרים ,יכולת שנמצאת אצלי אבל מוסתרת בשל…
וכאן הפלגתי אחורה,לאיך מה, מתי התנפחה בי השחורה המכובסת הזאת, כאמור היה לי המון זמן להתבודד, העומס על הצוות היה נוראי, חמלתי עליה ומצד שני בקשתי לתגבר אותה. הספקתי לשמוע את המנתח שטען שאני המנותחת השבע עשרה להיום, שבמהלך שלוש הימים האחרונים הוא נפגש עם לפחות מאה ועשרים מטופלים,שמעתי אותו מסביר את זה מעבר לוילון למנותחת השמונה עשרה,ששכחה להביא את המסמכים שהורה לה להגיש לו. וזה נקרא שב"ן. מה עם רפואה ציבורית פשוטה?  תורי טרם הגיע ואז התפללתי ומעומק דה ליבה,והייתה אמת מוחלטת, שהלכה והתגברה, היא המשיכה לפמפם גם כשכבר הובילו אותי אל חדר חשוך, סמרטוט דק לגופי, גם אותו התעקשה אחות אדיבה  לאוורר, מגששת בו אחרי פתחים, רגלי כמו נתונות בסד, רופא מבוגר ומאיים שמתעקש להיות אדיב, מסביר לי שבנוסף אקבל חומרים משככי חרדה, מנפנף מול פני במזרק,נועץ אותו בזרועי, המשכתי באמירת שמע, עד שלב המסכה. זהו.
 
אז הייתה תחושה שדי, היא התחזקה כשהגעתי הביתה מצאתי את הילד במצב מדאיג, הוא הקיא, שלשל,עברתי איתו לילה מפרך, ופתאום כן, נחצבה דרך אחרת.
לא בחיים בחשיבה. ואני אתעקש עליה. המשך יבוא…
     
 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת