אינה דומה שמיעה לראייה

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
line-height:115%;
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-"Times New Roman";}

קודם כל, היום עסק בחושים. ושיננו חזור ושנן. שאינה דומה שמיעה לראייה. שלא לדבר על כל החושים האחרים שפועלים בתהליכי למידה, או מפגש עם בן אדם. אולי כאן הבעיה עם הספרות הבאה שתהייה כנראה וירטואלית. המסך יחליף את הדף. ושוב מסתבר שהקליטה תהייה הרבה פחות אפקטיבית. כמה שננסה לאלף את עצמנו, אי אפשר להכחיד לחלוטין את תכונותינו המולדות. את הצורך להריח את הדף החדש, לספוג את האותיות מקרוב, ולחוש, למשש כריכה קשה או רכה.

היום הפכנו לסטריליים, יש אינטרנט, פייס, אנשים אפילו מתאהבים על בסיס התכתבות. אבל זה לא ילך, מחקרים מראים שמה שקובע את רמת ההתעניינות שלנו בבן הזוג, הוא חוש הריח. אתם הבנתם את זה? על בסיס זה גם בני זוג מתגרשים. יש חיות שמריחות את הטרף שלהן ממרחק של שמונים ק"מ, אתם קולטים? אז קטן עלינו להריח מישהו מקצה החדר. המגבלות הנוכחיות שלנו לא יאפשרו לנו להריח אותו אם יהיה בדירה שממול. אלא אם כן ישפרו לנו אותן… וגם לזה אגיע.

כל כך הרבה חידושים בתחום המדע, מסקנות שהסיקו החוקרים אתמול לגבי תפקודי המוח, מתגלות כיום כלא מבוססות, והם חייבים לחפש דרך אחרת. לנסות דרכים עוקפות, על מנת בכל זאת לבסס מחקרים ישנים. ולהמשיך ולחקור על מנת לגלות שהסיבוך רק הולך וגדל, והפתרון הקודם שהושג הוא לא מספיק כוללני.

אם כך המדע הוא לא בר ויכוח עבורי, ידעתי את זה תמיד. המורכות של הקיום שלנו, של היקום, רק מגלה שלכל זה יש מתפעל.  להאמין בו או לא. זו בחירה, זה לא ויכוח. כי כל ויכוח רק מקטין את המפעיל שמחייה את הבריאה כל רגע בצורה הכי מתוחכמת שאפשר להעלות על הדעת.

אם תהליך ההבניה חייב להתרחש בתום המוחשי, כפי שחשבתי תמיד, אחרת הוא חסר ערך, פתאום הבנתי למה לא מספיק לאהוב את אלוקים בלב, צריך תורה ומצוות, צריך להפוך את הערטילאי למוחשי. זה קורה בכל אהבה. אז למה את השם אני אמורה להשאיר בספירה הוירטואלית, שמסתבר שהיא מוגבלת ביותר? אז זהו. שלא. אני לא משאירה אותו שם, אני מקרבת, ביד ימין ומתאמצת לא לעשות שמאל דוחה. כי לבני האנוש יש את הבחירה הזו, שמקשה על  הצורך הבהמי שלנו לחיות חיים חייתים, חושים בלבד. אלא גם לרומם אותם לדרגות נעלות יותר.

לפני שנים ישבתי עם חסיד שאמר לנו שלבני אדם, יש את היכולת לעבור דרך קירות, כי הם אלוקים, אבל המוגבלות השכלית שהם מצויים בה, הורסת להם את השריר המנוון הזה. צחקנו ארוכות באותו יום, ואחד מהמשתתפים ניסה להתחכם, אך החסיד עמד על שלו.

ובכן, צדק החסיד ממני, כבר עכשיו ישנם בעולם אנשים שבגלל בעיות ראייה השתילו להם שבב שמסוגל לראות דרך קירות, עוד יגיעו ימים שגם אנו נוכל לזכות בשבב כזה ולראות דברים שלא חלמנו עליהם הבנתם אם נראה דרך קירות, אז אולי נעבור דרכם. ומכאן הדרך פתוחה ואינסופית. אין לי ספק שגם זה יגיע. ימות המשיח שעומדים לפתחנו ירחיבו לנו את שדה הראייה. בתחילת התשובה שלי, שמעתי הרבה הרצאות על הראייה האנושית המוגבלת של בני האנוש, לעומת הרוחב שבו רואה אלוקים את הקיים. והנה. מסתבר שהדברים מתרחשים אחד לאחד.    

אחר כך ראינו סרט שבו גילנו שאדם יכול לתקשר עם ציפור, ולקבל ממנה מסרים, ומיד חשבתי על שלמה המלך שידע את שפת החיות עוד לפני שהחוקרים בכלל אימתו את ההשערה שלחיות יש שפה. הקופים למשל מתקשרים עם בני מינם ומזהירים מפני תוקפים דרך צלילים. והדולפין, הוא משורר בכלל  מולד, לא נולד, אל תטעו בו. הוא אינטלקטואל שמחבר שיר חיזור לנקבה, לא, אין המדובר במבנה חסר מחזוריות, אלא במבנה פואטי די מורכב הכולל בית ופזמון. משוררים יקרים לימדו מהדולפין, שיר אמיתי צריך להקדיש קודם כל לאישה. כולנו יודעים שהיא הבעייתית, העקשנית, ורק ככה היא מתרצה.

בנוסף, אם אכן הצליח המשורר, והיא אכן התרצתה, כנראה שהמדובר בשיר טוב. תשאלו את הדולפין על זה? עוד יגיעו ימים שהשיח הזה בננו לבין הדולפין יקרום עור וגידים, והוא ילמד אותנו כמה דברים על שדות חיזור שהזנחנו, אחרי פרשת הקירות שהוכחה מדעית, אני כבר לא מפקפקת בזה.