תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

לאן אפנה

 

 

 

החטא מתחיל במקום בו אתה יושב. כמו ילד שיושב על מגלשה, בוהה, תוהה, וזה שמאחוריך מתמלא חוסר סבלנות ודוחף אותך עד למטה. ההיסוס שלך הוא העיכוב שלו. העיכוב שלך הוא החסם להתקדמות או להתדרדרות של הבא אחריך. כי כולנו עומדים כאן בתור למשהו. גדול, נשגב, שיכול בין רגע להפך לשפל ולא מעוצב.
לכאורה לגלוש כל הדרך לחול הרך  זה כייף, אבל החולם בהקיץ  לא שיער בנפשו כי תתרחש ירידה מהירה כל כך. הוא שיער שיתנו לו זמן בו יוכל לשבת ולהסס. ואז בעדינות עוד יתהפך על הבטן ושוב יתרווח על הגב. וברגע הרך והמגונן, כמו הקול הוא יתפרץ ויבקע ואז יתמלא עזוז. יגלוש…אך לא.
 
כי כזה הוא החטא. הבסיס הוא מה שמותר, מותר לשבת ולנוח. אבל כמה? עד מתי, המינון לא מובן מאליו.
המותר חמקמק. מותר לאכול, אבל יש גבול שמעבר לו  אפשר לסבוא עד מחנק. מותר להעניק לזולת, אבל רצוי להעניק לא מה שאתה רוצה להעניק, אלא את מה שהשני רוצה שתעניק לו. אחרת יכולה להתרחש הפרה בוטה של זכויותיו.
 
מותר…
 
מותר. איפה שמותר לך, ובגלל זה אתה הופך לשאנן, שם אתה כנראה נמצא בבעיה. כלומר לא זה לא כזה מובלט, לא  שזה אסור מוחלט. אבל תחשוב על העיוור שעולה עם הכלב לאוטובוס ההומה והנהג אומר לו שמותר אסור ואסור זה מותר.
 והוא בכלל עיוור, זה יפה שעוד שמים עליו הגבלות?
ככה זה.
 
וכעת אני יושבת וכותבת כאן, מתוך זה שתכף אני הולכת לישון, ולפני זה עלי.. והלחץ שבין האסור למותר הופך את הכתיבה לבהולה משהו. אבל כמו שאמר הנסיך הקטן, חשובה מאד.
בלי קשר… ואולי עם…
ערב, אני ובעלי מנהלים שיחה. אותה שיחה שחוזרת על עצמה פעם בתקופה. אבל ככה זה איתי. וגם איתו משום מה.
 
אתוודה בקצרה: בעלי  אוסר עלי לקחת ריטלין, לשווא אני מנסה לשכנע אותו בנחיצות העניין, אם כי בלב רוצה שרק ימשיך להתנגד. כך אדע שהוא מקבל אותי בשלמות.
ובכל זאת אני שבה ומפתה, מקשה, רגע למה? הרי יכולתי להגיע להישגים כבירים עם תרופה כזאת, קריירה מבטיחה שעיקרתי תולה בי מבט מאשים, אני מצמידה אותה לדש החולצה,   והבית תחשוב על הבית, וההברקה, והמשמעת שהייתה משליטה, בעיקר על עצמי. בתחומים מסוימים אני די נוטה לשקוע באסור. כלומר, אנו בעלי ההפרעה, יכולים פתאום להיבלע בשטות ולשכוח שיש בעל, עולם, מטלות. זה גם יכול להיות לטובה… אבל הגבול דק ומצולק.
 
 לא היית רוצה את זה? אני תוהה.
 
לא היית רוצה שאקשיב לך יותר, את טוענת שאני מרדן ומעצבן, לא היית רוצה?
 
זהו, שיש דברים חיצונים גלויים, כמו אצל בעלי הפרעות הקשב והריכוז, אך זה שאצל האחרים אין פגמים פנמים וערמומיים. שיכולים להוציא אותך( אותי) מישוב הדעת.  ויש לעיתים הרבה מזה. קצת מזה, ויש..
 
מי החליט שמותר לי למנוע מעצמי התמודדויות. ומי החלטי שרף ההצלחה שלי חייב להיות מערבי. אולי הוא עומד תמיד בהשוואה לעצמי. שורשי החינוך האירופאי אשכנזי שלי זועקים גוועלד. אבל החינוך החסידי מתרומם מעליהם. גם אותו קיבלו הורי בתורשה כל שהיא, רק שכרגע הוא לא תקופתי, לא מפרסמים אותו בעיתונים היומיים, רגע מי שם על זמן? הנשמה בכלל נצחית, מה לא?
 
מה שבטוח אנשים עם הפרעות קשב וריכוז נוטים להיות קשים עם עצמם,אם כי טוב שיש את שומר הסף שלי שבולם אותי ברגע הנכון מלרדת ולהתגלש אל תהומות, הייאוש, נקרא לזה? לא אני מכחישה. אין ייאוש כלל. בכל רגע ורגע יש היפוך והגמשה. אריכות והתמדה. יש…

http://www.youtube.com/watch?v=fTRm3nyNpro&list=PL19F5F41472E0B31C&index=1&feature=plpp_video

 

נכתב גם לרפואתו של הרב מרדכי גל בן רחל, שעליו עוד אכתוב כאן .  

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת