בננות - בלוגים / אביטל קשת / לאן היא חותרת-הנשמה
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

לאן היא חותרת-הנשמה

 

 

הרצון להתקשרות טוטאלית עם האלוקים וויתור מוחלט של כל הבלי העולם נובע אצלי ואף אצל האחרים מן הנשמה. האדם מגיע לכאן עם נשמה אלוקית, אך אם הזמן קונה את מקומה הנשמה הבהמית שמשתלטת עלינו- מכתיבה לו – לנו-התנהגויות גסות ואנוכיות.
 
ועדין הנשמה האלוקית שנקראת " יחידה" מושכת אותו אליה. כי היא המהות. ישנו חבל שמקשר את האדם אל בוראו. כל הצמדות לבהמיות מנתקת את הקישור וכל התקרבות מחברת אותו מחדש. לכך נקרא " תשובה".
 
ועדין ברגע שניתקת ועשית קשר מחודש, יהיו קרעי הניתוק ניכרים.  
 
לכן מומלץ לא להתנתק מהשם ולחיות אותו. כמו שנאמר " בכל דרכך דעהו."
 
אולם אנו חיים בדור בעיתי שנקרא " דעקבתא דמשיחא"
 
הנשמות שהורדו מלמעלה ירדו מאד. לכן כל מי שמשווה בינינו לבין התנאים למשל באומרו שכולנו בני אדם טועה .
 
הנשמות שלפנינו היו גבוהות יותר ומוכנות לעשות יותר למען קונן. אנחנו העקב. החלק השפל ביותר בגוף. קשה לנו לשאוף אויר צלול מן הריאות. אנחנו שואפים אל העפר שמסמל: דיכאון, עצבות, אדמה, חומריות .
 
ועדין אנו דור הגאולה. כלומר, מן המקום השפל ביותר יגיע האור הגנוז.
 
לכולנו יש אמונה בהשם. אולם היא סובבת אותנו. אנו מתקשים להכניס אותה אל תוך הגוף. להפוך את הגוף שהוא יצרי, תובעני, למשהו רוחני שמשועבד אך רק למצוות.
 
על מנת להתמודד מול הנשמה הבהמית אנו מקבלים ניסיונות שאמורים לרומם אותנו. הניסיון אינו אמור להקשות, הוא אמור לאתגר. כמובן שהנשמה הבהמית טוענת באוזנינו את ההפך בדיוק. היא מתלוננת. קשה לה. די. מתי זה נגמר. אין לה כח. היא צורחת "ייאוש".  
 
 וכשהדבר הנכון לעשות הוא רק להרים את הראש כלפי השמים ולבקש מהשם עזרה. בלי תלונות. עם הרבה ענווה. ולהאמין שהוא שומע , גם אם הוא לא בדיוק כספומט שישר שולף פתק עם שלל פתרונות.
 
ישנה דרך שאמורה להוביל אותנו למעלה. וכשמטפסים קשה. אנחנו מזיעים. צריך לקחת לשם צידה. תרמיל. מה אנחנו עושים: מתנשפים ואז זורקים אותו למטה אל המדרון.התרמיל היה מידי כבד.
 
מה היה בתרמיל הזה: הייתה שם אמונה, רצון לעבוד על המידות, ענווה, הומור. אולם העלייה הקשה בלבלה אותנו, הניסיונות, תלונותיה של הנשמה הבהמית גרמו לנו להילחץ.
 
זרקנו את הצידה למטה. ועכשיו אנחנו מטפסים בלי עזרה. ורוב הסיכויים שניפול.
 
שם למטה, כבר לא קשה. אין התמודדויות, התנשפויות. שם אנחנו מותרים לעצמנו. ואז גם לעיתים פוחתים הניסיונות. כי איפה שאין ניסיון בעצם הכל מותר. בא לי, לא בא לי, אני מכתיב מה יקרה. וכדומה. והחוקים והכללים כפופים לרצוני- בהמיותי.
 
בלבולים. כמה בלבולים.  
 
 
והכל בגלל נשמה אחת בהמית שתופשת כל כך הרבה חלל. צריך להקטין אותה. אם לא הצלחנו להתגבר עליה. ואני ממש מתקשה בהתמודדויות. הרי שמן הרצוי לצמצם את תחומי המחייה שלה, לא להזין אותה, להרעיב אותה עד כלות.
 
אבל זה קשה. כי היא גם נדיבה. מידי פעם הנשמה הבהמית מעניקה לנו סוכריות. הצלחות, הערצה, האדרה עצמית, עמדה. הנשמה הבהמית יודעת איך לקנות אותנו. להעביר אותנו לצד שלה.
 
רק שמעודף סוכריות ומתיקות אפשר לחטוף סוכרת.
 
אני כותבת את המאמר הזה הרבה בשביל עצמי. שינון אני אומרת. שינון יקירתי. העולם הזה כזה מבלבל.
 
ועדין הרגעים בהם את נותנת להשם. רק נותנת. נותנת לו תפילה מן הסידור, לא בקשות פרטיות אינסופיות, כמו אצל ילדים .
" אמא תני לי, תעשי לי."
 לא. את לו נותנת לו את מעשיך הטובים. את מתכופפת ומתאמצת רק עבורו. ואז יש התעלות מן האני.  התחברות אליה אל " היחידה" שצופה בך תמיד מלמעלה ומחכה.  
 

 

 

10 תגובות

  1. דברים כדרבנות, גם עבור חילוני כמוני. מלכות האגו, השולטת בעולם המערבי, מאמללת אותנו בכלל, ואת האמנים שבינינו (דיירי הבננות, למשל) בפרט. רק לא הייתי מתאר את כל עולם ההנאות כבהמי בלבד, והייתי מוסיף שאהבת הבורא אמורה להפוך אותנו לבני אדם טובים יותר זה כלפי זה, לא רק בנתינה לבעל הבית.

    • נכוון. נראה לי שכל אחד צריך לשקף את עצמו. כי אני למשל מלאה בנשמה הזאת.
      וזה קורה לכולנו.
      ואי אפשר לתור ולהצביע על זה מהר.
      זה צורך התבוננות.

      אפילו כשאתה מרגיש שלבך מאס בך. סתם מילה שהזולת פלט. גוררת אחריה שלל בעיות. כלומר המן ואחיו מצטרפים לחגיגה . חרדה, קנאה, שנאה, מסתם מילה שיכולת להבליג עליה.

      אז בטח שזה גם הזולת כלול.

      אבל לי בעיתי שאנשים כל הזמן מדברים על ואהבת לרעך כמוך. וזה הופך לאיזה משפט כללי כזה. לא מחייב. בערך כמו היחס לאלוקים. ששם הכל מתחיל.

      • ואהבת לרעך כמוך באמת כבר שחוק למוות. למי שאינו מאמין בבורא, מומלץ לפחות להאמין בבריאה, ובהצטמצמות והצטנעות של האני לנוכח כוחות גדולים ויפים בהרבה. אנחנו חייבים לפנות כאן מקום בעולם, להצטמצם, לפני שהכל יגמר פה.

        • זה לא שחוק. אבל בדרך כלל אנונו עושים מה שראינו. אבא שלי העביר זקנה את הכביש, אלך בדרכו. אני לא רואה שאנשים מתאמצים מעבר למה שהורגלו לו.
          ועבודת השם דורשת התרחבות מעבר למה שאני רגיל.
          לכן, פעמים רבות אנשים אומרים לי: ואני שומר את ואהבת לרעך כמוך.
          אם כן, אתה נותן גם מעשר? בדרך כלל הוא יגיב במבוכה. אני מבינה אותו. אבל לטענתך אתה מקיים ואת ואהבת לרעך כמוך. כל רע באשר הוא. וזה נכלל בציווי. כך כתוב.
          זה ציווי קשה. ולדעתי כמעט לא ממיושם. אפשר לשאוף אליו. לומר שזה פוטר מעבודת השם. לא ולא.
          ואכן יפה לצטמצם.

          • חייב להגיב ולומר שיש משהו צדקני בכל עבודת השם הזאת, שהיא לא שונה באופן מהותי מעבודת השם המוסלמי, שהרי בני דודים אנחנו, אבל אני לא רואה הרבה אהבת הזולת המוסלמי בקרב עובדי השם החרדיים שלנו, לצערי. וגם לא אצלהם כלפינו, כמובן.
            המונותיאיזם הביא המון צרות על עולמנו, בין אם זה מונותיאיזם יהודי, מוסלמי או, ובעיקר, נוצרי. צריך לנקוט כלפי כבדהו וחשדהו רציני. להזהר לא להשתמש בשמו לשווא, יש עליו פה יותר מדי בעלות.

          • אולי. בכל אופן אני די בדקתי. בעלי גדל עד גיל ארבע עשרה כנוצרי פרוטנסטנטי, אימו הסתירה ממנו את יהדותו. והאסלם לא נראה לי גם.

            ובכלל אצלנו במשפחה הייתה די בחירה גלויה ביהדות. סבתי בכלל התגיירה ב39 וסיכנה את עצמה על מנת להיות יהודיה. אישה משכיילה שיכלה להשאר איטלקיה וקריריסטית. בשביל מה.
            ומבחינתי זו הדת.

            ובדקתי הייטב למה.

    • ליובל
      מלכות האגו מאמללת את כולנו ובמיוחד את האמנים היוצרים שמתקשים לגשר בין יצר יצירה לרוחניות
      ממליצה להכנס לאתר קבלה לעם ולשמוע הרצאות (פשוט להקליד בגוגל "אתר קבלה לעם") זה עוזר לסדר את הראש
      גם באתר הדברות יש הרצאות מקסימות
      זה מחבר אותך לשורש שאי אפשר לברוח ממנו

  2. היי אביטל בתניא כמו בקבלה בתניא הנפש הבהמית הקונה לה שליטה על הנפש האלוקית- ניצוץ אלוקה ממעל
    ובקבלה – האגו או הרצון על מנת לקבל לעצמו
    והמלחמה ביניהן היא על האדם שהוא עיר קטנה שתיהן רוצות לנהל ולהוביל
    את הנפש הבהמית לא צריך למגר אי אפשר היא הנפש החיונית המחיה אותנו צריך פשוט לרכב עליה ולהובילה באותן כוחות חיוניים שלה אל דרך הקדושה שאחת מהן היא אהבת הזולת
    המלחמה לעד תמשך כי זו מהות קיומנו כאן עד שנתקן את הרצון לקבל שלנו ונמיר אותו ברצון להשפיע
    ו"עיקבתא דמשיחא" פרושו
    שאנחנו , כלומר נשמותיהם של בני הדור הזה נגזרו מעקבו של האדם הראשון שנשמתו התנפצה לחלקיקים בגלל החטא הקדמון
    בגלל זה החיספוס והעביות והאגואיזם
    בגלל זה הקושי
    מי שלא לומד פנימיות התורה מחמיץ את הבנת מערך הכוחות בעולם שלנו -חבל מאוד

    אני אוהבת לקרוא את מאמריך אביטל, הם מחזירים אותי לשעורי התניא- המחיה!

    • חנה לצדיקים יש רק נשמה אלוקית. אנחנו לא כל כך זקוקים לה כפי שנדמה. מוטב לנו בלעדיה. אבל כמובן שיש לכולנו מגבלות.
      ובאשר ואהבת לרעך כמוך. הצורך להדמות להשם. שאם הוא חנון היה אף אתה חנון וכדומה. דורש בעיניי התמסרות.
      אבל לך מהטבע יש את ואהבת לרעך כמוך. אשרייך

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת