תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
מאיזה שהוא מקום הושרשה בנו הוא הידיעה כי קיום מצוות והלכות הוא דבר טכני ועקר.
מאיין זה בא?
ככל הנראה זה מגיע מהריקנות ששורה באדם עצמו. או בסביבתו. או במסרים שחלחלו אליו ללא ידיעתו. השפעות שהיו עליו ולא היה מודע להן וכדומה.
איך אני יודעת את זה מעצמי. מעצמי. וגם מאחרים.
תחשבו שלפתע נופלת על האדם צרה צרורה והוא כאדם שיש בו שבב אמונה מוכן להתחזק במשהו.
למשל: בהדלקת נרות שבת.
אז אותה הדלקה תהייה מלאה התכוונות, כוונות, תפילות. בקשות. הוא- יותר נכון היא -יקפידו על שעת ההדלקה. המצווה תעשה במלוא הלב והנשמה. ומה שיעמוד מאחורי כל זה יהיה כנראה דבר אחד: מצוקה.
ברגע שהאדם מחובר לכאב שלו, הוא פחות דבוק למחשבות ההבל שמזרים בו האגו. ואז הפלא ופלא. הוא מקיים את המצווה , מרגיש מחובר ומה לא.
אבל כשלא. אזי יש מקום להתפלספויות ושאלות. כן, לא, שחור, לבן.
או אם נסיבות חיי האדם הרחיקו אותו עד שאינו מוכן לשמוע על זה. ובכן לא זה המקרה.
לא מדובר באדם לא מאמין בכלל ורחוק מכל התורה שבע"פ. מדובר באדם נורמטיבי שצם ביום כיפור וכדומה אך כל השאר נראה לו טכני ועקר.
האומנם.
אעיד על עצמי שבשעת תפילת שמונה עשרה הייתי הרבה פעמים לא מרוכזת, ממהרת, מאחרת וכדומה.
אולם שוב הפלא ופלא: נפלה על מי מאהובי בעיה רפואית ופתאום המשפט: " ברוך אַתָּה ה', רוֹפֵא חֹלִי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. חנק את גרוני. וכמובן שמצאתי את כל ההתכוונות והכוונה.
ולא אשכח את היום בו התבשרתי על מוות: ומיד המשפט: ברוך אַתָּה ה' מֵחַיָּה הַמֵּתִים קיבל תוקף מצמרר.
אלא מה שאני לא תמיד מחוברת להשם. לגודל שלו. לרוממות. ולכן לעיתים המילים נהגות במין מהירות לא מחייבת. אני לא מחויבת. אני בלבד. כי די ברור שכל מה שנכתב שם עלי נכתב. וכל מילה היא במקומה.
רק אני לא במקומי. ואז נראה לי שמילי שלי הן מספיקות. ההלכות הספורות שאני כן מקיימת השם צריך להודות לי עליהן. וכדומה.
שונה המצב כשכחרב עומדת על צווארו של האדם.
העם היהודי התקיים רוב ימיו מול החרב. במצב שקשה לעלות על העת. ולכן לא התקשה בשמירה על כל ההלכות לדקדוקיהן.
כיום בחיים יש הרבה יותר נוחות, הסכנות לא תמיד ממשיות, העולם הבא לא תמיד בא לי בטוב. או אולי לא בא. מה הוא כן בא?
יש לנו שפע של משאבים וזמן פנוי לעומת האמהות שלנו שכיבסו בסיוען של זוג ידיים אדומות ולא במכונה.
ובתוך כל השפע אנחנו רוצים שהשם יהוה סוג של כרטיס אשראי.
אם היה רע, אם היה טוב. אנחנו מתחילים להתמקח איתו. את זה נעשה. את זה עוד לא.
שתבינו שאני לא שונה.
אבל בניגוד לרבים, אני כן מזהה איפה שורש הבעיה. אצלי לפחות.
עם ישראל תמיד התקשה בשמירה על ההלכות.
אם לא כך היה, למה כל הכתיבה הנמרצת והמפורטת על כל מיני הלכות?
לולי התקשה, למה נכתב ספר כל כך שטחי כמו "השולחן ערוך"?
כל התשובות נמצאות בגוף הפוסט. הספר נכתב כמו שכל ספר נכתב. הייתה לו דרישה.האם כל ספר שיש לו דרישה הוא מטומטם. אולי. בכל אופן ההלכות עברו במהלך הדורות גם בלי הספר. ובלעדיהן לא היינו כאן. להרצל לא היה על מי לדבר. ואולי זה טוב לדעת רבים שלוקים בשנאה עצמית לא ברורה. בכל אופן די ברור, שבלי שמירת שבת ועוד כולם היו מתבוללים.
תודה וכל- טוב.
אין בי טיפה של שנאה עצמית.
יש בי ביקורת קשה ביותר על ההלכה שלא טרחה עדיין להתאים את עצמה לחיים בארץ-ישראל.
מרגיזה אותי החלוקה ההלכתית לעדות וקשה לי ביותר מעמדם החוץ-משפטי של הרבנים.
אני הייתי מעדיף סנהדרין של ממש!