תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
אני קוראת עכשיו ספר שירה של מרק סטרנד שרק יצא לחנויות ומודה שלא בא לי על פרוזה. כי בשירה שלו יש פרוזה.
כמו השיר הזה:
יום אחד משהו יכתוב סיפור שבין השאר
יספר על פרידתם של אם
ובן, על איך היא נדדה הרחק , על איך היא נעלמה
באוויר. אבל לפני שזה יקרה , הוא יתאר
איך פניהם זרחו באור קלוש ואיך
הבן חש צורך להגיד "אשה, הביטי בבנך,"
ואז לחבר שעמד קרוב " בן, הבט באמך."
ובנקודה הזו יניח הכותב את עטו
וידמין שבשעה שהמילים האלה נאמרו
משהו אחר קרה, משהו יוצא דופן כמו
תכלית שהתגלתה, סוד שהוחלף , אמת
שאליה הם יהיו , האם והבן, מחויבים,
אבל מה זה היה איש לא ידע . אפילו לא הכותב.
באמת אישית שאני כותבת מתגלה בי משהו אחר , פנימי , לא חיצוני. לפעמים חצוף , עצוב , נועז .. ותמיד יש משהו בתוך ההתגלות שלא מפוענח עד הסוף. ואם הוא משתנה אני מגלה אותו רק אחרי שגם אני משתנה.
והסוף..מה עם הסוף. איזה קסם אחר יש במעשה הכתיבה.
זה שיר נהדר!
יש כאן משהו על מעשה השרלטנות שבכתיבה, איך בכוחה להניף אצבע כמרמזת על קיום מעבר לגבולות התודעה הידועים. אבל בפועל, דומה לילד שרץ לעברנו מתנשף כולו ואומר: "לא תאמינו מה ראיתי עכשיו, חבל שלא הייתם שם כדי לראות"
אודי, אתה בטוח אינטליגנט אבל התגובה הזאת מועתקת מאיפשהוא. נכון? לא נורא אני סומכת עליך שתתאר להבא את סטרנד במילותיך.
מצחיק
איזה שיר יפה, ואיזו תגובה יפה של אודי.