תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

אובדן סופי

 

 לא תכננתי לאבד את העובר שרק הושרש, אבל יום אחד, במועד די קרוב לבשורה המשמחת, זה קרה.

 

דווקא בלב הגינה, מתחת לסבך הצמרות, מתחתם ישבתי והתבודדתי עם עצמי, מתפעמת מיופי הבריאה. דווקא שם אחזו בי צירי תופת שהלכו והתגברו. בתוך מטר הכאבים עוד הייתי אנוסה לקחת את בני משיעורי העזר- הכנה לכיתה א'- אותם קיבל מטעם העירייה, בבנין הסמוך.

 

וכך בתוך השלווה הארסית שהתקוממה עלי, צעדתי לשם בקושי רב, יודעת שאני חיבת לשחק את המתפקדת, בוהה בנשים ההריוניות שחיכו לבנם בחדר ההמתנה.

 

כשהגעתי, ביקשתי מהמזכירה שתזמין עבורי מונית, אך היא סירבה. היה לה תירוץ קלוש, שהיה קשור בחוסר ידיעה. וכך יצאנו שנינו בני ואני אל תחנת האוטובוס, כשכל ציר תנועה, מוביל אותי אל סופה של פנטזיה נפלאה, ומוליד בי ציר פנימי נוסף.

 

איבדתי את העובר, בלי תכנון או מחשבה. הייתי בטוחה שההליך ייעצר, שכמו בעבר, אף הפעם, אני השולטת היחידה בנעשה, שלי זה לא יקרה, אני חזקה, אפילו הלכתי לעבודה, אך הכאבים הוסיפו לרטש את התמונות. יופי של דמיונות היו לי בנשמה.

 

 לבסוף, בתנופה אחת נזרקו ממני דגיגי דם, קרישים חמקמקים.

שום דבר שיכול לרמוז על מה שאמור להתממש.

 

   הרופאה טענה שזה בסדר." הפלה טבעית" ולמזלי הכול בחוץ. הגוף עשה יופי של עבודה. אי אפשר לראות שהיה שם פעם הריון, היה ונפלט.

 

 בבקרים שאחרי הייתי קמה בוכייה. רק פוקחת עיניים, אפילו לא נוטלת ידיים, ומיד כאחת מוצפת בנחילים של דמעות גמלוניות, דמעות לא מתחשבות, שעושות את דרכן אל עבר קו הלסת  .

 

  זה מוזר, שהבכי שלי היה כמו הגוף- ריק מתוכן. ריק מעוברים. ריק ממחשבות. היו שם רק דמעות. המון דמעות. אני אפילו לא זוכרת איך נפסקה המתקפה. מתקפת הבכי הכוונה. הגוף פלט. את זה אני כן זוכרת. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי את המושג- בגידת הגוף. ולעומק.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

11 תגובות

  1. מירי פליישר

    אביטל תודה על השיתוף ותודה שהיית אז בתערוכתי. מעניין מה חשבת עליה, אם כי בכתב האבל הזה שהבאת אין מקום להרהורים אחרים. חשוב ביותר ואמיתי. תודה!

    • בתערוכה שלך כמו בבכי לא היו לי מספיק מילים, אבל המון תחושות.
      היה לי קשה עם העוברים על הרצפה. רציתי שיעמידו אותם במקום מואר.

      ואהבתי את קיני הציפורים. מאד.

      שבת- שלום.

  2. אביטל,

    חזקי ואמצי.

    3 חודשים אחרי שזה קרה לי הריתי… תאומים.

    היום הם בני 15, גברים!

    • אני הריתי אחרי שנה ותשעה חודשים. הריון שברובו הייתי בבית. ואם הייתי מקשיבה לרופאים הייתי מאבדת. אם כי הרופא היה נדיב מספיק לתת לי נרות של פרוגסטרון שמסייעים במקרה שלי לשמור על ההריון.

      שמחה על התאומים הגברים.

      ובכלל רק שמחות.
      שבת- שלום.

  3. כל כך נוגע כתבת.

  4. אין אבל ושבעה על אובדן הריון ואנשים חושבים שזה לא ביג דיל. מחר יהיה חדש. אפילו אין לגיטימציה לכאב הנורא, לריקנות, לכעס על עצמך.

    • ממש ככה חשתי שאין לגיטימציה. בעיקר כי כבר יש לי ילדים. תודה על ההבנה ונתינת המקום.

  5. איריס אליה

    כתוב כואב ונקרא בכאב. אני מדביקה את הפוסט הזה לסיפור שלי.

    • זה עלה בהשראת סיפורך. אם כי אני עסוקה בעניין רבות, על רקע תהליכים פיזים ונפשים שאני עוברת. תודה מתוקה על הבנתך.
      שבת- שלום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת