בכל ההרצאות שאני הולכת אליהן מדברים איתי על הגאולה הקרבה . מה שגורם לי לנבור בכל הגלויות אליהן הושלכתי בימי חיי.
הגלות הראשונה התרחשה על רקע המעברים התכופים בין לוקסמבורג לישראל. בין מנטליות אירופאית לחיספוס ישראלי.
אסביר את עצמי.
גדלתי בשכונה פשוטה בשם ' יד – אליהו' אולם בימי החופשה הגדולה נהגנו אני אימי (ואחר כך גם אחי ), לשהות חודשיים שלמים בלוקסמבורג. כשהנסיעות מומנו על ידי סבי וסבתי.
שניהם התגוררו ברחוב הפיונסרי, טפט בצבע חום קישט את חדר המדרגות המהודר שלהם, ובין הקומות היו תלויות תמונות, ואף פוזרו כסאות שנועדו להקל על המטפסים לקומה העליונה. מאריה, סוכנת הבית התגוררה בקומת הקרקע, בעלה האיטלקי עבד כמאבטח בארמון הלוקסמבורגי. ארמון אותו בקרתי מספר פעמים. מן הבית המנותק לכיכר העיר ההומה, עבר פארק רחב ידיים שסופו פרץ לרחוב המרכזי בעיר. שם מול אוסף השוקולדים של המעדניה' נמיר' ידעתי שהגעתי אל השמנה והסלתא הלוקסמבורגית. אל חנויות היקרה, המסעדות והבנקים. העושר נראה לי מובן מאילו. גם אם לא הייתה ביננו נגיעה ישירה . רק נגיעה עקיפה, מגרה. כאמור, דיברתי שתי שפות, הכרתי שתי תרבויות ולא ידעתי במה לבחור. האם אבכר את התרבות האצילית המתוחכמת של אימי? או שמא אשקע בישראליות הנחרצת של אבי?
אהבתה החמקמקה של אימי השאפתנית גרמה לי לדבוק, ב'מאמי', הסבתא שלי. היא לא הבינה עברית, או ישראלית, רק צרפתית או איטלקית. לא הססתי לרגע, והתאמתי את עצמי אליה . לאט, לאט שלטתי בצרפתית, וידעתי לתרגם בראשי את המלל האיטלקי הבלתי פוסק שלה. במבינו היו הילדים. מאמי הרבתה לשוחח על המבינו , במבינה, עלי. אני הייתי בראש מעינייה. אני הבמבי הפגיע הצמא לשפתה. למגעה. לוקסמבורג, על יערותיה ורחובותיה השלווים הפכו לנוף ילדותי השנייה.
עמוק, עמוק בצל נבכי נשמתי ראיתי בנוף הישראלי ובנוף הלוקסמבורגי שני וקטורים הפוכים שמאימים לכלות אותי. המדבריות הישראלית המתגרה, מול הרטיבות המיוערת בלוקסמבורג. במה אבחר? נמשכתי לשני הכיוונים כמו מטולטלת .
בתום החופשה, הייתי חוזרת עמוסת חויות לארץ. כשהייתי מסתכסכת עם חברותיי לשכונה חשתי עד כמה איני ישראלית שורשית, לא ידעתי לקלל או למשוך בשיער, הייתי עדינה כדי עד גיחוך. דבר שהפך אותי למתבוננת נצחית או לחילופין, לקורבן. חוויה מנוגדת קרתה לי כששהייתי בלוקסמבורג. לא אשכח איך רבתי עם חברה" מהגרדרי "( סוג של צהרון לנשים עובדות), סטרתי לה מתוך משובה רגעית, מיד זוהיתי כישראלית "הברברית".
אבל למרות הכל אהבתי מאד את יד אליהו, שכונת ילדותי ממנה הוגליתי בגיל עשר. המשפחתיות חסרת הפשרות, המעורבות ההדדית, טבעו בי עממיות לא מובנת. החגים והמועדים נחגגו שם בלי כל פשרות. בשבועות הסתובבתי עם זר פרחים על הראש, בשמחת תורה נפנפתי בדגל מקרטון שקושט בזהבים, בפורים רדף אחרי מאיר המטורף השכונתי מכריח את כל הילדים, בינהן אני ( הלוקסמבורגית המיוחסת) לקשקש ברעשן עצום מעץ. " לא לפחד ממני, לא לפחד, פ ו ר י ם ש מ ח !" הוא זעק באוזני. כל הזכרונות הללו נמוגו, או יותר נכון , הודחקו, ברגע אחד. אז, בגיל עשר, ארזה אימי ארגזים, הדביקה מדבקות ועברנו לגבעתיים, נאלצתי להסתגל שכונה בורגנית וחסרת יחוד. בית הספר חרט על דגלו חילוניות שיויונית, ה' לא ברא את העולם, אלא כח שנקרא לו 'טבע'. את בית הכנסת החליפה תנועת הנוער שזכורה לי כחביבה, אולם עדין רציתי את חוית הדבקות בה' שהלך והתרחק ממני. בסך הכל הייתי די בודדה, נתונה לפגיעות אלימות מצד בנים מתוחכמים, שהוריהם פעלו רבות למען האנושות, אך לא למעני.
עד היום כשאני פוקדת את גבעתיים אני חשה כמו זרה שמבקרת בבית מרקחת לעשירים. פתאום אני לא מלוקסמבורג, "אני מהשכונה אני" ובא לי לקלל עד שהאוזניים יזדקרו והלבבות יסמיקו.
אולי חויות הלמידה זכורות לי כקשות משאול, מפני שבגיל חמש שנים ועשרה חודשים הוגליתי ילדותית וחסרת בשלות רגשית מהגנים הדתיים אליהם שלחה אותי אימי, אל בית ספר חילוני רועש וסואן בשם " גיבורי ישראל". לא הייתי מהגיבורות. ההפך. כל הלקויות שלי בתוספת חוסר הבשלות הקונגטיבי רגשי נשפו בעורפי עוד שנים ארוכות, שנים של גלות.
את גיל ההתבגרות חוויתי במהדורה מקוצרת, בגיל שש עשרה גליתי מבית הוריי, סיפור ארוך שלא לכאן.
ואז כמובן.. באופן הכי לא צפוי. כמו באגדות ובסיפורים שמתחילים ב.. בוקר בהיר אחד.. הגיעה ביתי לגיל האמור, ולפתע תהיתי איזו אחריות עלי לקחת עליה, אם בכלל. זכרתי שבגילה כבר הייתי לגמרי ברשות עצמי. רק בעקבות שיחות עם חברות קרובות, השכלתי להבין שעלי לדלג מעל הסדק, מעל אותה גלות.
והיו עוד כל מיני גלויות קטנות ומעצבנות, גלויות נפשיות .
והרב אומר שזה דור הגאולה, הרבה ניסיונות שאם לא נתייחס אליהן, יתחולל מהפך, תגורש הגלות.
וגם חזרה בתשובה היא סוג של גלות מהמוכר, הליכה אל הלא המוכר .
מוזר שאני חושבת גאולה וכותבת כאן על הגלות. אני מניחה שהכתיבה היא כלי בו אני משתמשת על מנת להשתחרר.
מי ייתן ויוסר מעל כולנו עול גלות ושיעבוד, כל אחד והגלויות שלו, כל אחד וההשתעבדויות שלו, אמן ואמן.
תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
כתיבתך נוגעת ללב אביטל
הזכירה לי את "כאב שתי המולדות" של לאה גולדברג
אורן / לאה גולדברג
כאן לא אשמע את קול הקוקיה.
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל האורנים האלה
כל ילדותי שקמה לתחיה.
צלצול המחטים: היֹה היה – –
אקרא מולדת למרחב השלג,
לקרח ירקרק כובל הפלג,
ללשון השיר בארץ נוכריה.
אולי רק ציפורי-מסע יודעות –
כשהן תלויות בין ארץ ושמיים –
את זה הכאב של שתי המולדות.
אתכם אני נשתלתי פעמיים,
אתכם אני צמחתי, אורנים,
ושורשיי בשני נופים שונים.
ריקי את אוצר של שירה.
תודה!
מרגש אביטל ונוגע. התנועה בין הגלות הפיסית לגלות הנפשית מאירה את הההויה הפרטית וחלק מהקולקטיבית באופן מרתק
תודה לך משה על ראיתך הרחבה שמעשירה אותי במאד. ורואה תמיד אל מעבר לצפוי.
מאד מרגש אביטלי, אם כי יש לי תחושה חזקה של דה ז'בו (ככה כותבים את זה? נקרא לי מוזר) אולי בגלל הספר, אולי בגלל שקראתי קצת על הילדות והנערות שלך בפוסטים אחרים, ועדיין אגב, הכי חסר לי השלב בו חזרת בתשובה. מאד מאד מסקרן אותי, וממש לא מהמקום הצהוב, אלא מהמקום של ההזדהות העמוקה שיש לי איתך, והחיפוש שלי את עצמי. נשיקות, יקירתי, וחג שמח.
פעם הדבקתי לך את הפוסט הזה, נדמה לי כשכתב על אלמוד בהר שכתב מקסים על הגלות.
אני חשה שלכתוב על חזרה בתשובה קשה לי
. אולי כי לדעתי מדובר בתהליך שלא התחיל ביום אלא היה שם תמיד.
איני יודעת אם זה מובן לחלוטין.
אבל אני כמו כל אדם כל הזמן בתהליך.
וז בחזרה בתשובה יש גם לפעמים רגעים שעליך לקפוץ פתאום התהליך מחייב יותר אומץ.
וזה לא פשוט כלל.
אך במבט לאחור תמיד מוצדק.
אני עדין חוזרת בתשובה. איני חושבת שאי פעם אפסיק לחזור בתשובה.
ואולי טוב שכך.
אביטל, זהו שלד סיפור חיים מעורר ענין.
אם את פתוחה לבחון אותו מהצד הספרותי, לדעתי, השימוש בטרמינולוגיה של 'גלות' ו'גאולה', והכותרת המכלילה – הופכים את הסיפור מאישי ומרגש – לדתי לאומי ובכך מחלישים את ייחודו האנושי ומעקרים את הרגש שהוא מעורר.
גם הכנסת הרב כדוברו ויחצנו של הפתרון האמוני, הופכת את הסיפור שביסודו (ושוב אדגיש, בעיני) הוא סיפור אודות תלישות ועקירות שפנים רבות לה – משפחתיות, תרבותיות, לשוניות, גאוגרפיות, אישיות (הדיסלקציה למשל) – לסיפור בנאלי וחד מימדי.
שכן מה מענין אם הכל מתחיל ונגמר ברצון האל .
ושוב אני מדגיש – הכל מהצד הספרותי
מועדים לשמחה וחיים אמוניים ללא מעידות
אהוד
אביטל, זהו שלד סיפור חיים מעורר ענין.
אם את פתוחה לבחון אותו מהצד הספרותי, לדעתי, השימוש בטרמינולוגיה של 'גלות' ו'גאולה', והכותרת המכלילה – הופכים את הסיפור מאישי ומרגש – לדתי לאומי ובכך מחלישים את ייחודו האנושי ומעקרים את הרגש שהוא מעורר.
גם הכנסת הרב כדוברו ויחצנו של הפתרון האמוני, הופכת את הסיפור שביסודו (ושוב אדגיש, בעיני) הוא סיפור אודות תלישות ועקירות שפנים רבות לה – משפחתיות, תרבותיות, לשוניות, גאוגרפיות, אישיות (הדיסלקציה למשל) – לסיפור בנאלי וחד מימדי.
שכן מה מענין אם הכל מתחיל ונגמר ברצון האל .
ושוב אני מדגיש – הכל מהצד הספרותי
מועדים לשמחה וחיים אמוניים ללא מעידות
אהוד
אהוד כשאני כותבת פרוזה איני כותבת דת. כי פרוזה אינה הרצאה. זה פוסט. אבל אם אני אדם מאמין לעולם לא אכתוב רע על הבורא כי זה אינו יוצא מתוכי בטבעיות והקורא יחוש בכך. כך שתמיד תהייה נגיעה אמונית. ודווקא אני חושבת כמו משה שיש יציאה מן הגלות הפנימית לחיצונית. ובודאי שכיהודיה ההקשרים תמיד שם.
ומאד שמחתי שראית את העקרות והתלישות גם בדיסלקציה. יש לך אבחנה דקה שאין לרבים. אנשים בדרך כלל לא מתעכבים לעומק על קושי כזה. וגם שסיפורי עורר בך עניין. כי על לוקסמבורג תמיד רציתי לכתוב ותמיד אכשהוא גלשתי למקומות אחרים.
אולי זה משום שלצערי חיי מרובי מעידות , אבל מקווה שגם עליות:)
הרבה טוב.
אני מבין שבימים אלה יצא לאור ספר שכתבת. אז קודם כל בשעה טובה ובהצלחה ואני סקרן לדעת האם יש בו יסודות ביוגרפיים?
אהוד סחטין על השאלה המציצנית:)
אהוד ספרי נשען עלי כי אני שחקנית והפעם הלבשתי על עצמי את הדמות וקוי המתאר דומים משהו. יד- אליהו , לקויות ועוד.
מצד שני העלילה אינה כלל עלי קרובי משפחתי לא נספו בדרנסי , אני גדלתי גם בלוקסמבורג שאינה מאוזכרת כלל. הורי העניקו לי המון טוב ועוד.
כלומר הלכתי והקצנתי הלכתי והקצנתי ולקראת האמצע כבר שילבתי עלילה שאינה נוגעת בי כלל אלא רק שוב לקראת הסוף משהו אמיתי ושוב מוקצן ושיקרי.
לכן אני נבוכה מכל החיטוט בעניין הזה.
וחוששת מלפגוע באנשים יקרים.
מה גם שאני חוזרת בתשובה ועברי אינו רלונטי.
כך גם כתוב.
אין שואלים חוזר בתשובה על עברו.
אך כאן שאלת בגלל מה שקורה בפועל ומקווה שתשובתי מספקת.
מעניין תקציר החזרה בתשובה שלך, מעולם לא חשבתי שכך שבים אל התשובה.
גליה, אין המדובר בתקציר שכזה.
אני חושבת שמה שהכריע אצלי את הכף בסופו של דבר היה חינוך ילדיי.
עבדתי לפחות בחחמישים מוסדות שונים וממה שראיתי הבנתי שזה לא החינוך שאני מעונינת לתת לילדי.
כל- טוב.
לכל אחד הגלות שלו פנימית וחיצונית ,והגאולה תמיד אחת- יציאה מחושך לאור. יפה מאוד וברגישות רבה תארת את ענין הגלות והגאולה ברשימתך, אביטל
תודה רבה חנה. גלות היא באמת עניין מורכב ביותר.
הלב יכול להיות בגלות בשל מגוון סיבות.
והלב הוא המנוע המניע את הגוף כולו ואף את העשיה שבאה בעקבות פעולת הלב. כל זה הרי כתוב ב'תניא'. אתמול פספסתי לצערי שיעור.
הרבה- טוב.