בננות - בלוגים / / עוד על "הטוב" "והרע ". למה תמיד גומלים לנו רעה תחת טובה? הכל על מה שבין האדם לחברו.
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

עוד על "הטוב" "והרע ". למה תמיד גומלים לנו רעה תחת טובה? הכל על מה שבין האדם לחברו.

 

 

 

 

כחוקרת חיים היטבתי לחקור את הנושא הבא..( שמגובה במחקרים רבותיי!) 

אם אדם רוצה לרכוש לו שונאים, טוב יעשה  אם ירבה חסד בעולם.

למה?  מה זאת אומרת? מה את מנסה לרמוז? יתמרמר חלק מכם. 

ובכן אין כאן שום רמז אלא אקסיומה ידועה.

אנחנו , רובינו, גומלים למיטיבנו רעה תחת טובה . כן, כן. 

נסו להזכר בעצמכם , כמה פעמים התעוררו רחמיכם על חבר סובל, על שכן נצרך ומי לא ,ליבכם הרחום נקרע וקמתם ופעלתם ,עשיתם לו טובה ענקית, עזרתם, סייעתם, יצאתם מעורכם ממש .. והייתם בטוחים שהוא , הוא! לעולם לא ישכח לכם את זה!  ומה שקרה בפועל זה..שבחלק המקרים הוא באמת שכח ונעלם מחייכם לנצח, ובחלק אחר מן המקרים הוא גמל לכם רעה תחת טובה.

למה אנחנו כאלה?

הרי עלינו להיות אסירי תודה .

עוד ביטוי נלוז , אסירי..
מי רוצה להיות אסיר? למה אומרים "אסיר " ולא למשל: רווי . למה המונח הוא: אסיר תודה – ולא – רווי תודה?

עיברית שפה קשה? לאו דווקא. העניין הוא שאנחנו שונאים להרגיש שאנחנו חייבים משהו למישהו. אנחנו רוצים להיות "חופשים" והכרת התודה והטוב מחייבת, ואת זה אנחנו מתעבים . אז אנחנו בועטים.

לא נכון, לא אנחנו, אנחנו לא, אבל בהחלט בעטו בנו, נאמר כולנו פה אחד .

ובכן מאחר ואני אישה -אקלף את עצמי ראשונה. וכאן אני עונה לשחר ,שטען שדעותיי על גברים מוזרות. שחר- נשים מאד פרטניות ופחות כוללניות. יש בזה כמובן המון מגרעות, כי אנחנו פחות רואות את התמונה הכללית אבל אנחנו כן נכנסות לפרטים ולזוויות , דבר שמגביר את מודעותינו העצמית. 

אויש גלשתי .

ובכן מאחר ואני אישה ,הבה ואפרק את עצמי לפרטים( שוב פרטים ) .

 האם אני נוטה תמיד להחזיר טובה תחת טובה?

קחו למשל את הוריי היקרים, חלק גדול  מהכרת הטוב שלי כלפיהם נובעת מן הציווי :" כבד את אביך ואת אימך".

למזלי ה' יודע שאנחנו לא ממש אוהבים להיות " אסירי תודה" וקשה לנו לפעול על סמך .." אהוב את אביך ואת אימך " וציווה שלפחות נכבד. 

ובכן,  בעיניי עצמי לא הייתה לי ילדות מספקת ,ולכן חלק גדול מחיי גמלתי להם טוב, אם כי עדין לא ברמה שלהם , וחשקתי שיניים.

מה זאת אומרת? איך העזתי בכלל לחשוק שיניים . האם לא היו אלה הורי שהביאו אותי לעולם שצדיקים גמורים שיושבים בגן – עדן משתוקקים לחזור אליו. הרי רק בעולם הזה אפשר להנות מאין – ספור מחוויות חושיות כמו: פריחה , לידה, ליטוף, מנגינה. 

אז כבר הם עשו איתי חסד. מעבר לזה… 
מי קם אלי בלילה?
מי התפעל ממילותי הראשונות?

מי בישל, כיבס, קיפל?

מי מימין את שהותי בעולם , רץ , התעצבן, התווכח , התמקח על מנת להביא הביתה משכורת הוגנת מי?

ואני הקטנונית זוכרת  מה? קיפוח, ועוד כל מיני מקרים לא נעימים שלא אפרט  כאן . אבל  אם הייתי בנאדם –הוגן והייתי מעלה הכל על  המשקל, הכף הייתה עדין נוטה לטובתם .ואני יודעת שרוב בני- האדם נוטים לחשוב כמוני (בדרך זאת או אחרת.) הדברים משתנים כשההורים הולכים לעולמם ,ואז פתאום אנחנו  מבינים את ערכם האמיתי.   

עוד דוגמא מחיי.

בימי הריוני האחרון  הייתי במצוקה בריאותית לא נעימה וגם היה חשש לעובר ( שנולד בריא ב"ה) והיחידה שעזרה לי הייתה אישה מבני- ברק ,אימא ל..שימו לב 13 ילדים( היום יש לה כבר 15). אבל אני העזתי לכעוס עליה, כשלא הופיעה לברית- המילה של בני . הכעס היה בלב בלבד , אולם כשהיא חיתנה את בנה הבכור לא הגעתי.

כאן המקום לציין שבבן השני ,כבר התאפסתי ובאתי ואף נתתי לה מתן בסתר על מנת- לסייע לה לעמוד בהוצאות.

אבל המעשה הראשון שלי נבע מקטנוניות – היא לא באה אז גם אני לא משתגעת, יכול להיות שזה גם נובע מהחשש , מהחשש המוסתר להיות " אסירת תודה"

וגם אם לא באמת  בעטתי בה בחוזקה, גם זה קשור איכשהוא להורי.

מסתבר שאני לא ממש מסוגלת להיות להתנכר לזולת.
למה?

אני זוכרת שבגיל חמש הכניסו לנו לגן ילד מפגר בשם שרגא ,וכולנו לעגנו לו . כשסיפרתי את זה לאימי מלאו עינייה דמעות ,ואני הבנתי שאסור ,אסור לי להיות כזאת. אסור לי להתעלל בחלשים ובנזקקים .  אותו דבר קרה כשכל הילדים הציקו למורה שלא ידע להשתלט על כיתה. אימי מעולם לא אמרה לי ,שהמורה טיפש וחלש. היא תמיד הביעה צער אמיתי וכנה על האדם ,שהושם ללעג בפני כל.

רק על המתנות הקטנות האלה שהיא העניקה לי ,עלי להיות – אסירת תודה . ואני מודה שאני מרבה להכשל בזה.

רק המודעות ללפתח חטאת רובץ, יכולה לנער את כולנו  מהצורך ,להחזיר למיטבנו – רעה תחת טובה.

 

 

 

 

 

9 תגובות

  1. נכון מאוד, והיטבת לתאר!

    • אורה ניזר

      אני מסכימה איתך בענין אסירות התודה, מי שנותן בלי חשבון הופך את המקבל לאסיר, ומי מאיתנו רוצה להיות אסיר, וכבר איין ראנד בספרה כמעיין המתגבר דיברה על כך כשיצרה את דמותו של טוהי (אם איני טועה , ועדין זכרונות הנעורים עומדים לי, ) טוהי הייטיב עם הצעירים ותמך בהם ללא גבול ובכך הפכך אותם לאסירי תודה המשועבדים לו. אני זוכרת את רגעי התובנה הזו כרגעי הארה גדולה ובלתי נשכחת של גיל הנעורים ולכל החיים. את מעלה בפוסטים שלך שאלות ותהיות שאפשר לדון בהם ימים, ותודה לך על כך.

    • תודה תמאר. שמחה לארחך בצל קורתי.

  2. תודה שהעלת את הפוסט הזה. אבל ככה זה בחיים, לפעמים אתה טוב לאנשים והם פשוט לא מחזירים לך את הטוב הזה. אבל אני מאמינה שהטוב הזה משתלם בסוף. הוא חוזר לחיינו ממקום אחר.

    • זה באמת חוזר ממקום אחר, אולי אספר על כך פעם סיפור אישי מאד. התגובה שלך שימחה אותי, כאילו הזכרת לי משהו שאני לפעמים שוכחתת סוג של חסד שה" גומל לטובים. שבת שלום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת