תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
כך אצלי לפחות. זה מתחיל במקלט, כן מקלט בני ברקי גדוש בערימות בלתי נתפסות של ריהוט שאין בו שימוש, והנה נעשה מעשה, שני אברכים צעירים בעלי משפחות החליטו לרוקן אותו מתכולתו, שחלקה כמובן מילא את הרחוב.
בעלי עוד שם עינו על שולחן מעץ שנזרק, אולם ממש מתחת לאפו נלקח הפריט והפך מסונף לאספן אחר, שאף הוא היה בעל עין טובה.
מקלט, הרהרתי, וחזרתי אל ימים רחוקים, אל א' היינו בני עשר ובעצם המשחקים המשותפים נמשכו ארבע שנים תמימות. והיו תמימים להפליא. א' היה השכן שלי. ואני הייתי הדיירת החדשה. מפני שהגענו משכונה נחשלת אל שכונה מתפתחת, הוריו ראו בנו אזרחים סוג ד', הם זלזלו בנו בגלוי, החרימו אותנו, וגררו גם את השכנים מהקומה העליונה להשתתף בהחרמה. כסממן צייתן א' אף הוא הקרין כלפי עוינות. היא זלגה ממנו כשפגש בי במסדרונות בית הספר, בית הספר הממלכתי להפליא, שניצב לשיפולי הגבעה. ומאחר והיה בן כיתתי ונער בעל השפעה, סתם עלי את ההצלחה במבחן הקבלה החברתי.
אולם כעבור מספר חודשים אחרי שהתמקמנו סופית בדירתנו , נפטר אביו במפתיע , נכנסתי לנחם אותו כמקובל, ספרתי לו מספר בדיחות, תמיד ידעתי לשעשע, והוא צחק בפה מלא. בתום ימי האבל, מוצק ועמיד כפי חוץ, אולם יתום ובודד עמוק בתוכי ליבו, החל א' לגשש אחרי חברתי. מיד בתום השבעה, הקמנו חבורה שהייתה מורכבת מכל מיני ילדים קטנים, צאצאי שכנים ,אחים של אחים, א' היה מאד אבהי אליהם, אולי הרגש הפך לפיצוי שמילא את החלל שגרם לו האובדן. גם יתמותי הפנימית הפכה אותי לאימהית. דאגנו לכל צרכיהם, ובין לבין שעשענו אחד את השני.
בזמן שהאצלנו על הצעירים סמכות, אמצנו במקביל חתולים אבודים, והמקלט שהיה גדוש בפוסטרים של שחקנים וזמרים, הפך למקום האיסוף העיקרי .
יום, יום, בילינו בצוותא א' ואני, יותר מכל אני זוכרת את הגפרור שא' נעץ במתג על מנת שנוכל להמשיך לשוחח שעות ארוכות ליד דלת הכניסה. אולם בבית הספר א' המשיך להתנכר אלי, הוא הציע חברות לבנות אחרות, בנות זרות איתן מעולם לא נפגש אחר הצהריים, אחת מהן הייתה ש' חברתי הטובה ביותר. בעינייו הירקרקות תמיד בער זיק צונן שהיפנט רבים ששיחרו לחברתו.
כשגדלנו נפרעתי ממנו. דווקא בתיכון, שם נפרדו כבר דרכינו, אחרי שהבין שטעה, התעורר בו כלפי רגש של חיבה, רגש נקי ואולי לא נקי מספיק לטעמי, אולם לפחות כזה שלא היה בו חסמים חברתיים , אז כשעמד מתחת לעמודי הבניין והתנצל בפה מלא, התחלחלתי מחמת הגועל ששטף אותי, חשתי איך אין בי סנטימטר של רוך רק איבה, כשעלה הביתה כהרגלו שחררתי אויר מהגלגל האחורי של האופניים שלו, הרעש החריד את אימו, שירדה למטה ומצאה אותי עומדת המומה, היא חרקה שיניים, גערה בי וצווחה. א' לא ירד אחריה. ושנים אחר כך כששמע את צעדיי( גרנו דלת מול דלת) היה מבריח עליו את המנעול ומגיף את תריסי המרפסת בחוזקה.
כמובן שהתחרטתי על המעשה הזה, ומאז עברו כל כך הרבה שנים, אני יודעת שלא' יש משפחה,הוא חלף על פני מספר פעמים, כשביקר את אימו, השתיקה ההדדית רעמה, איני מעיזה להרהר בצורה חיובית על ימי משחקינו המשותפים, תמיד עולה בקיבתי טעם חמוץ ורע.
א' היה יתום חלש אופי, אני הייתי נקמנית חסרת שליטה, על השאר איני מעיזה להרהר. תם ולא נשלם. נחתם בשעווה חמה.
והנה המקלט, אני מציצה בין החרכים, ומסוגלת פתאום לחזור אל הימים היפים שהיו לי עם א' להודות על מה שהחברות הלא רשמית הזאת כן בנתה בתוכי. על כך שבזכותה תמיד רציתי שכל בחור שאצא איתו ידע להיות החבר הכי טוב שלי.
כי בבסיס א' היה כזה, זו רק הסביבה שקלקלה.
אני שוב מלטפת את הכלבים,החתולים, משתעשעת במחסומי המים, מגחכת לנוכח החיקויים שלימד אותי לעשות , נזכרת בבדיחות של הגשש החיוור אותו העריץ.
ולא רק אותו אני רואה פתאום בצורה הרבה יותר מבינה, אלא גם את הורי, את ילדותי, שבעבר צבעתי בצבעים עזים משחור.
האם זו הפרספקטיבה שמשתנה, ואולי זה הגיל? העיניים שמתקשות לסנן אור חזק מידי, הידיעה שימינו כאן מוגבלים,ההתבודדויות בהן למדתי להודות לקוני, משהו תודה לאל זע, החלודה התמרקה.
לא קל להזדקן, אולם אם עושים את התהליך הנכון הזעם יודע לפנות מקום ליופי ולחמלה.
השורות העבירו בי טלטלה.תודה על השיתוף.
עפרה
תודה על קריאתך הרגישה.
הרבה טוב.