תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

רגע של משבר

 

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

עובדיה נעים היה קצת חבר שלי בבסיס, הוא התעסק באלקטרוניקה, ופעם ליוה אותי להסעה, וכך הכל התחיל. הוא היה גבוה מאד נאה, ונהג לצחוק הרבה והיה בו משהו מגמגם. הביישנות שלו כבשה אותי, אבל אילן מש"ק החינוך שהעדיף בגלוי בנים( אך אני גיליתי שלמעשה רק פחד מבנות)  גער בי כשגילה שיצאתי איתו, הוא ראה בעובדיה טיפש גמור,  ושמח כשזה נגמר.

 הוא צדק בדבר אחד, לא היה לי על מה לדבר עם עובדיה נעים, גם הוא חשש מבנות אבל בדרכו שלו. הוא תמיד דמיין שיסע לפלרמו ושיתף אותי בתוכניות ואולי מכאן  מצאנו לנו מכנה משותף אלמוני, לי הייתה לי סבתא איטליה ודודה שנהגה לנפוש בסיציליה, והוא חיבב את המאפיה האיטלקית בעיקר כפי שהיא הצטיירה בסרטים. אבל כאן נפער הפער. יום אחד הוא כאילו נמוג אל תוך המסכים אליהם היינו מכורים.

מיד אחריו חיזר אחרי חברו למחלקה ניר אריה, ועובדיה די התעצבן, אילן מש"ק החינוך תמך בקשר כי ניר היה לדעתו מאד גברי, זה היה נכון, כי איתו זה היה שונה,היה לו חוש הומור, וקול עמוק שגרגור איטי מחלחל אליו באיטיות כואבת, אכן  בתחילה הוא שעשע אותי, אחר כך נהגנו להסתובב ארוכות בעיר , בבסיס, והוא סיפר לי על החברה האחרונה שהייתה לו ועל איך הוא כרגע קצת מדוכדך, הלכנו להופעות, סרטים, הוא הכיר את משפחתי, שיחק עם אחיי,  שוחחנו שעות על עצמנו, על העתיד, ובמקביל שמרנו נגיעה,היה בניר משהו מאד רציני ואני עם עודף הסכסוכים הפנימים שבי די חששתי מהכבדה, כל דבר העיק עלי באותה תקופה, ואז באבחה אחרי כמה חודשים כאלה, אחת הוא חתך ממני. פשוט הפסיק לבקר אותי במשרד, חולף על פני כאילו הייתי שקופה.

הייתי רואה אותו יושב בשער ומחליף בדיחות עם ורדה הקצינה, ופתאום ההכבדה הפכה לחסך, הייתי מאד רזה באותה תקופה, ולנוכח דמותו הפכתי לקעורה,העיניים שלי שכבר אז נטו להתעייף בקלות, התקשו לטפס על פני כתפיו הרחבות, וקנאה השתוללה לי בבטן הרכה, למה הוא מחליף בדיחות עם ורדה הקצינה, מה היה קורה אם היינו נשארים רק ידידים? כשעובדיה הזמין אותי בתור נקמה בניר, שוב לסרט נעניתי במהירות למרות שידעתי בבהירות ששוב דבר כבר לא יחזיר אותי אליו.

 

גיליתי את הגעגוע, שהיה עד אז זר לי לחלוטין, אפילו לחבר הראשון שלי לא כמהתי בכלל, וזה בניגוד לניר, שידע להיקשר למי שאהב, וכך הייתי יושבת גלמודה במשרד, מול ערמות הטפסים שרק הלכו וגבהו שעות, כהרגלי הייתי יוצאת מכלל קשב , הפעם גם הייתה להפרעה סיבה ברורה, מקשיבה במין חוסר סיפוק לשיר שהתנגן אז ברדיו" עכשיו הזמן לשבור את הדממה הזאת כך אי אפשר יותר…" התחנן הזמר הספרדי, בניב שלו היה משהו שהזכיר לי את סבתי האיטלקייה. אבל ניר לא התרצה. הוא המשיך להתעלם ממני, וחומוס טפטף על חולצת החאקי שלו ונמרח כמו ריבה על שפתיה של ורדה הקצינה.

 

 במהלך השנים הזיכרון המר הזה לא נטש, פעם אפילו חיפשתי אותו ואת עובדיה בפייס בוק, עובדיה כהרגלו נשאר חידה, עליו גילתי שהוא אוהב את " התפסן בשדה השיפון" אבל לא בקשתי ממנו חברות, זה גם לא צנוע, למרות שכן שמרנו נגיעה.

 

הלילה קמתי אחרי רצף ביעותים ונזכרתי בו ובעובדיה, וחשבתי מעניין למי הם הצביעו בבחירות, והאם הם שונאים דוסים, מה היחס שלהם לבני ברק סיטי,  והאם הם מתעקשים על ממשלה בלי חרדים, וגם חשבתי על הבת שלי שמתחתנת עם בני ברקי שרק לה סיפרתי את הסיפור על ניר אריה, כדי לשקף לה את החיים ואת יחסיי גברים נשים, והיא אמרה שהיא מבינה אותו מאד.השאלה היא מה הוא מבין ? ממנה, ממני, מהעיר הזאת שיש בה אינטימיות כמו זו שחוינו בבסיס, רק שמהלו בה עוד קדושה,  וערפל של אנשים מכסה אותה, ולעיתים  אתה לא רואה בה דבר. הכל נראה אותו דבר. ולא כן הוא.

 

 

 

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
line-height:115%;
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-"Times New Roman";}

 

 

2 תגובות

  1. נפלאות דרכי הזכרון ככה באמצע החיים מגיחות להן הדמויות ללא שליטה וטורדות את מחשבותינו
    גם אני מוצאת את עצמי מהרהרת לעיתים בחברים מהעבר לאחרונה ראיתי מישהו באוטובוס ,שהזכיר לי ידיד סטודנט שהיה לי בעבר הרחוק והפליא לכתוב לי מכתבי אהבה ,אפילו הסתכלתי אחורנית לוודא אם זה הוא ,רק ששכחתי נתון אחד חשוב הזמן לא עצר מלכת ,והפנים של האיש ההוא באוטובוס היו צעירות בהרבה מאותו האיש שבו נזכרתי
    ככה זה דמויות מגיחות ונסוגות מתהום הנשייה אל תוך חיינו מזכירות לנו מה שהיינו פעם מעוררות זיע קטן של געגוע

  2. כל כך צודקת חנה בדבריה.ללא התראה מוקדמת דמויות מגיחות מאי שם ומחזירות אותנו לאי שם,כאילו הזמן עצר מלכת. דברייך מרגשים .
    עפרה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת