מחווה לעקיבא קונונוביץ ולציירת דליה שור

ציור שציירה אותי דליה שור לפני שנים רבות, מתאים לרשימה על ספרו של עקיבא.

האדם דיסלקטי", כך קרא עקיבא קונונוביץ לספרו השלישי (הוצ' גוונים, 2009), וכדיסלקטית אני מזדהה. דיסלקטי מול החיים המפתיעים אותו במבוכים, בפיתולים, בהתנגשויות בין הרגש להגיון. דיסלקטי לנוכח הגילויים שעוד יגלה על עצמו, על המקורבים לו, על  טבעו, על העולם סביבו, על איתני הטבע, על קטנות אמונתו מול אימת המוות,מול צעקת היולדת, מול צער הכריתה. ובאמת — חוויית הגישוש העולה מתוך הקריאה מוכרת לי. גרועה אני בניתוח שירה. רק יודעת להתענג על היש. זה מה שעוזר לדיסלקטים להבין את עצמם. כי עבורנו החיים הם לעיתים אוסף של מילים, ואנו היצירתיים, מנסים לפענח ולמצוא שם צירוף חדש. אם לא יימצא צירוף כזה –נתייאש,וניתן לסטיגמה ולסביבה לנהל אותנו. השיר הפותח הוא אכן מגיע מן המקום הדיסלקטי המוכר לנו: מה לנו הדיסלקטים ולגאווה, בסופגנו כל כך הרבה סטירות, דחיות, גערות  ואמירות מאחורי הגב… ואיך זה יכול להיות.. ולמה דווקא אנחנו שכולנו שגיאות. כאילו האדם המתורגל אינו חג רוב הזמן מול טעות לעולם חוזרת. ובכל זאת אנו מתחזקים, יודעים שהקושי הוא לא בכדי. יש לו מטרה.