ציור שציירה אותי דליה שור לפני שנים רבות, מתאים לרשימה על ספרו של עקיבא.
האדם דיסלקטי", כך קרא עקיבא קונונוביץ לספרו השלישי (הוצ' גוונים, 2009), וכדיסלקטית אני מזדהה. דיסלקטי מול החיים המפתיעים אותו במבוכים, בפיתולים, בהתנגשויות בין הרגש להגיון. דיסלקטי לנוכח הגילויים שעוד יגלה על עצמו, על המקורבים לו, על טבעו, על העולם סביבו, על איתני הטבע, על קטנות אמונתו מול אימת המוות,מול צעקת היולדת, מול צער הכריתה. ובאמת — חוויית הגישוש העולה מתוך הקריאה מוכרת לי. גרועה אני בניתוח שירה. רק יודעת להתענג על היש. זה מה שעוזר לדיסלקטים להבין את עצמם. כי עבורנו החיים הם לעיתים אוסף של מילים, ואנו היצירתיים, מנסים לפענח ולמצוא שם צירוף חדש. אם לא יימצא צירוף כזה –נתייאש,וניתן לסטיגמה ולסביבה לנהל אותנו. השיר הפותח הוא אכן מגיע מן המקום הדיסלקטי המוכר לנו: מה לנו הדיסלקטים ולגאווה, בסופגנו כל כך הרבה סטירות, דחיות, גערות ואמירות מאחורי הגב… ואיך זה יכול להיות.. ולמה דווקא אנחנו שכולנו שגיאות. כאילו האדם המתורגל אינו חג רוב הזמן מול טעות לעולם חוזרת. ובכל זאת אנו מתחזקים, יודעים שהקושי הוא לא בכדי. יש לו מטרה.
"לַמֵּד אוֹתִי לִרְאוֹת
הַיְּלָלָה בַּלַּיְלָה
הוֹרֵני נָא לִקְרֹא לַמְרוֹת
הָעֲרָפֶל."
"הַמְּנַתְּחִים כְּבָר נָטְשׁוּ
ואֵין רִשּׁוּם בַּיּוֹמָן…"
בדרך כלל, אנחנו נותנים לרופא, למדען, כוח שאין להם. הרופאים, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, הם התחליף לכוח העליון. אבל עקיבא מבטל את זה בעדינות הידועה לו. אין זמן, אין יומן, אנחנו חשופים מול אין סוף גדול, מבהיל, מכיל..
אין בספר מחאה צועקת,יש כאב חודר וכוחו בצמצום מידתי.יש גם צירופי מילים של דיסלקטים או של המתקשים בשליפה, כמו:
"אִם בַּמְּדִינָה
אֵין הַבְלָגָה
אָז גַּם אֲנִי
בּוֹלֵג."
ניקח לדוגמה את בני, שירש ממני מקוריות וגם בעיה. הוא אמר לי בבוקר מוצף אחד:"אימא, אינסטלאטור מסטלטר?" . ובין חיוך לאנחה חיפשתי את הכסף שעוד אאלץ לשלם למי, לסניטר?
ההומור בולט כאן ביחסים שבינו ובינה. הנה מתאמץ הדובר להרשים את הדמות הנשית, ולשווא.היום יום מתנגש עם הציפייה למציאות רוחנית יותר:
'המחאה שמימית' ————-"
מֵהַיּוֹם
גַּם אֲנִי בּוֹרֵא בְּדִבּוּר אֶחָד:
כָּל מִלָּה מִפִּי-
הַמְחָאָה שְׁמֵימִית.
וְאַתְּ אִשּׁרְתְּ זֹאת:'
אַתָּה רַק מִלִּים..'
רק מילים. והתעכבתי רק על כמה מהשירים והפניות השיריות שנגעו לי ולליבי . ספר עדין לדיסלקטים, אבל גם לא לכאלה שכבר ראו וקראו הכול, ולדעתם כל הליכותיהם אין בהן אפילו שגיאה אחת
אני מכירה את דלי, איזה עולם קטן, נהנתי לקרא
להתראות טובה
כמה יפה כתבת על עקיבא כמשורר מיוחד, ועל הציירת שאת ציורה הבאת.
תודה
רות
בקר טוב אביטל יקרה כתבת כה יפה וברגישות רבה על שירי עקיבא נגעת באותה דיסלקציה המאפיינת את כולנו בעולם הזה
מי פחות מי יותר- הקושי לקרוא מבעד לאותיות ,אהבתי את הטעימות שהבאת משיריו ,נקרא ספר מענין עם קול יחודי
תודה לכן, מקווה שעקיבא ראה.
שתהייה שבת שלום.
אביטל, אני שמח שזכיתי לקוראת כמוך. הפוסט שלך איפשר לי ליהנות מהציור של דליה שור ומהתגובות של טובה, רות וחנה.