תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
זיכרון הילדות הראשון שלי קשור לפרנסואז ואיזבל ומגובה בתמונה שמתנוססת באלבום תמונות ישן.
אני בת שנתיים פלוס עגולה ונפוחה גם בגלל החיתול מגישה מברשת שיער לאיזבל שמברישה את שערה של הזהוב של פרנסואז.
התחושה זכורה לי עד היום קנאה שמלווה למין תחושת התעלות שזכיתי להיות מקורבת לשתי המורמות מסחי האלו.
מוזר שכבר כילדה הבחנתי בסממני היופי החיצוני הנדיר שלהן וקנאתי בכך שהן אחיות ואני לבד. שהן שתיים ואני אחת. ומצד שני העדינות המולדת בה נחנו, נטעה בי תחושת שייכות לה כמהתי.
הן לא היו ילדות ישראליות אלימות ועצבניות, כאלה שנושכות ומתגרות והתגוררו בלוקסמבורג. הן היו בנות של חברים של אימי והמפגשים בינינו חזרו על עצמם מידי קיץ.
שמחתי לראותן וכל פעם לווה למפגש גם רגש של התפעמות. הוריהם נראו כמו דמויות שנגזרו מירחוני הקולנוע. האב דמה לשחקן ריצ'רד צ'מברלין, נאה ומנומס, טקטי ומתוחכם.
האם גם היא לא מפגרת אחריו. כל רואיה מתפעלים מן ההוד הרגוע שמלווה את הילוכה. ושניהם מדברים זה לזו בטונים נמוכים. לעומת הורי שתמיד מלווים את דיבורם בנביחות וצעקנות מיותרת.
פעם כשהייתי בת עשר טילנו בקבוצה יער עבות ואיזבל קראה לאביה " פאפא, פאפא."
האם הסבירה כי איזבל כה קרובה לאביה, שאין לחצוץ ביניהם. גם לי היה קשר עם אבי אך מעולם לא הפגנתי אותו בגלוי, בכלל רגשותיי היו חתומים בפני עצמי. לעומת הנגישות הקלילה הזאת שהפגינה איזבל.
כבר במכונית שחה אימי לאבי על שחברתה, אימה של הבנות המופלאות, גוללה בפניה סיפור מפרך של בגידה הדדית של בני הזוג זה בזו.
הייתי ילדה ולא הבנתי איך זה יתכן. רגע לפני זה ביער העבות נראה היה שאין בינינו סודות. פרנסואז, איזבל, אבי אימי, אביה , אימה ופתאום.. אבי האזין ומחה זיעתו בשרוול החולצה.
אולם אימי טענה שהזוג הזה עומד לשקם את יחסיו. מהם יחסים תמהתי.
אחר כך נודע לנו שהם נסעו כולם ביחד לספרד ומשם שלחו לנו תמונות. מסתבר שהחליטו להשתקע שם על מנת לטהר את העננה. בכל אופן בתמונות הבנות נראו מלבלבות. פרנסואז עומדת על קצות האצבעות , איזבל חובקת חתול שדומה לה.
כשבגרתי נפגשתי עם שתי האחיות בפריס. פרנסואז למדה פסיכיאטריה, איזבל מחשבים. ובכל זאת פרנסואז נראתה מתוחה בשל העומס הלימודי, וניסתה להפיג אותו באמצעות בדיחות על מתמחים, ואיזבל צבעה את שערה המרהיב ובצהוב זועק ונראתה המונית במקצת.
פסענו ברובע הלטיני, גבר זר ניסה לשוחח עם איזבל, היא קיללה אותו. הייתי יותר מהמומה.
שנה אחר כך שבנו להתראות ושוב אותו מבע שכבר טעם וידע משהו שאני טרם פענחתי כבש וסיבך את חילופי הדברים בננו מעורר בי חוסר נוחות .
כשהלכו סבתי סיפרה לי שאיזבל התמוטטה נפשית ובאותה נשימה אמרה שהיא מודל ליופי שאינו מותיר אותך אדיש. סבתי העריצה מראה שאין בו רבב. הוא חיפה בעיניה על מנות הצער העצום שהעולם גדוש בו.
כמה שנים אחרי מותה הגענו ללוקסמבורג, על מנת לחלק את חפציה. ארזנו הכל בארגזים גדולים וצפנו לביקורי תנחומים. אימן של הבנות הגיעה. היא הייתה חיוורת וספרה שחלתה במחלה ממארת מבטיחה לאימי המודאגת שתלחם על חייה.
שנה אחר כך היא נפטרה.
האב עוד התאבל, אחר כך התאושש וניהל רומן עם אישה צעירה ממנו ואז גם אותו תקף מחוש בלב ואף הוא נעלם במעמקי האדמה.
איני יודעת מה עלה בגורלן של הבנות הללו, חברותי הראשונות. היו כה מנומסות ואף פעם לא הטיחו בי קללות .
הן לא משכו בשערי או ניסו לקרקע את מעמדי. לכן אהבתי אותן.
אך כמה שמשונה שכל זה גז והתעופף במין מהירות מפחידה . המושלמות בהן התעטפו נסדקה והתפוררה.
אני חושבת שפרנסואז נישאה יש לה ילד אחד בהריון השני הפילה ומאז נותק הקשר עימה. איזבל הפחות שפויה לפחות למראית עין, המשיכה לעבוד במחשבים ופיתחה לה כל מיני קשרים מזדמנים.
אך אולי הכל השתנה. ואולי לא.
ןבכל זאת נודף מהזיכרון הזה מין חוסר יכולת לחזות את המציאות ולקרוא את המסתתר מאחוריה.
העושר הענוג שהקיף אותן האם הוא זה שמצפין את האמת? הנוף המדהים בו התהלכנו כנראה חיפה על המצוקים , האם הוא זה שתעתע בי?
הכל כה משונה. עד כדי כך שהורי שהיו לעיתים זוג בלתי נסבל ממש, נראים לי כעת הרבה יותר כנים ולוחמניים, מבינים את המתרחש , מתנגחים, מעצבנים, ובכל זאת מותירים לי איזו מורשת.
ועדין לעיתים אני מתגעגעת לפרנסואז ולא פחות מזה לאיזבל. ולצרפת, אירופה ולכל מה שהיה עטוף בכזב מסנוור ומצועף.
זכרונות ילדות מרגשים אביטל עם ניחוחות של מקומות רחוקים
האמת לפעמים רחוקה מהחזות הנוצצת שהיא לובשת לה ככסות ,אבל בזכרון הכל נשאר כפי שהיה
נכון חנה יקרה מכל.
כשכותבים זה תמיד חי ביותר.