תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
אז התגוררתי בדירה קטנה, מגדלת תינוקת ראשונה, דוחפת עגלה כבדה. עיניי עדין מחפשות אישור בין הצללים הממהרים -הולכים ושבים שמיהרו לדרכם. סופרת בתוכי את השעות החולפות.
בערבי שבת היה בית הכנסת שדבוק לחלוני מצמיח בין הכתלים תפילות לא ברורות. ואני התעלמתי.
הם חיו מולי, אשתו ילדה את ביתה הרביעית, שערה אפור גולש עד לתחתית, פיה צווחני. דירת שני חדרים הייתה להם, עם חלון סואן שפונה לרחוב. כל יום שחלף יכולתי לצפות בו, האב בעל העיניים הכחולות בוערות שנותן רושם גברי- מנותק, פוסע במהירות לאן שהוא.
חייתי שם שנה וחצי, אשתו הספיקה לשוב ולהרות. בבת הבאה לא הספקתי לחזות. סמכתי על המשפחה העמוסה בצעקות, ידעתי שהם יסייעו לאם המתפקדת- לא מתפקדת, לגדל עוד ילדה . ובכל זאת התעורר בי רצון קדום, צורך לחצות את הרווח שבין מכוניות החונות, לחלוף בינות בני האדם החולפים, לחטט, להיות חצופה,להציע הצעות, לחלוק. .אבל גם רצונות כאלה ואחרים מתחלפים מהר מאד ברצונות אחרים.
ומאחר וגרתי שם בשכירות, הגיחה לה שעתי הידועה, אורלוגין מיושן האיץ בי להמשיך הלאה.
אבל בכל יעד או מטרה שהצבתי לעצמי, נתקלתי בו, בו- בגבר בעל עיניים חודרות- בוערות, שנותן רושם גברי- מנותק, פוסע במהירות לאן שהוא. גיליתי אותו בכל מקום. הוא השתלב, נטמע, ועדין נראה זר, לא מוכר.
עם הזמן התעוותו פניו, גופו הפך צנום עד העצם, ורידיו בולטים על רקע הפרקים המתעוותים. הוא הרבה לבלות במקומות בהם אני רציתי להיות מי שאני, מי שהייתי, מי שבה בהייתי. כשרציתי תיאטרון, הוא עבד שם כעובד תחזוקה, כשרציתי ספריה, אף הוא שרץ בסביבתה. כשרציתי..
לא יאמן, איך השנים עוברות לך מהר בעיקר שאת עסוקה בגידול ילדייך. ומידי פעם משרבטת על מחברת עם חוצצים את מילותיך, עוד מילים.
אבל הזמנים מתחלפים. ובית הכנסת ההוא שאב אותי לתוכו במשאבה ידנית.
ושוב נדדתי. ואחרי שנים חזרתי. הפכתי לצוענייה עם פונצ'ו ומטפחת שחורה.
כך פסעתי ברחובות הבני ברקים שהפכו לנופי הקבוע. ואז פגשתי בו שוב. זה קרה דווקא, ביום גשום. הוא נראה נורא. פניו אדומים, מקולפים, קשקשת לא ברורה אוחזת את פדחתו המבהיקה במלתעותיה הפריכות.
הוא יצא מתלמוד תורה של חסידי בעלז, אוחז תיק קטן, ולראשו כיפה שחורה. דמותו המוזרה עוררה את סקרנותם של העוברים ושבים. הכיפה הבוהקת מצצה מבטים. כל כולה-קטיפתית, כהה, נוצצת, מתבלטת תחת טיפות המים שירדו בפזיזות מן השמים.
ואז באה הסופה הגדולה. שנינו הרמנו רגליים. אך היא רדפה אותו עד כלות, מעיפה את כיפתו אל תוך מימי השלולית המצחינה. הבטתי בה. היא צפה שם כמו הייתה פטרייה. הוא התכופף, לרגע נדמה היה שקולות לעג חשאים בוקעים מגרונם של העוברים ושבים.
אבל כל זה התרחש רק בדמיוני. הוא לעומת זאת, לא היה יצור דמיוני- דמוני. הוא עמד לידי. כך- כל כך קרוב. כל כך רחוק.
אז הרים את הכיפה,שלשל אותה לכיסו היבש מדמעות. אחר כך תקע בי מבט אחד ארוך והמשיך בדרכו, שכמעט והצטלבה שוב בדרכי.
איש זר המשמש אולי כהשלכה של פחדים רצונות מודחקים בדידות.
ההתבוננות הרגישה שלך בו היא זו המנכיחה אותו ,לגבי האחרים הוא אינו יותר מעובר אורח תמהוני.
אני אוהבת את ספורי ההתבוננות שלך,אביטל, במיוחד מהווי של שכונות רחוקות
כתיבתך היא לעיתים על גבול השירה
תודה לך חנה זקוקה למילותיך בימים אלה. אשרי שזכיתי.
כתיבה כנה החושפת את הפנים, את כותבת אמיצה.
תודה גליה יקרה, גם את.