בננות - בלוגים / / מקליפורניה ליפו ולא בחזרה
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

מקליפורניה ליפו ולא בחזרה

בעקבות החוק שנפל בקליפורניה. אני כמובן תומכת בנפילה. יש נפילות שהן עליות. ויש שלא
——————————————————————————————————————–

מתוך : " כל העולמות של גאולה"

היה ערב. עמדנו ליד הקיוסק. הוא התעקש שנצרף אלינו זוג חברים שלו, איציק וזיוה. איציק היה מרושל ופניו חיוורים. הלובן בעיניו בלט למרחקים. חולצת טריקו דקיקה הודקה לחזהו הרחב. זיוה מלאת הגוף נראתה שקועה בשרעפים חד-גוניים. תגובותיה היו אִטיות והמריצו את איציק לדחוק אותה לפינה. הם התעמתו זה עם זו בכפייתיות. אני ואזולאי נראינו לידם פסטורליים להפליא, רק אתמול פיסל אותנו ליאונרדו דה-וינצ'י והוצבנו בלב כיכר רועשת. לצערנו השלווה שאגרנו בתוכנו הופרה. עינינו התרוצצו. לצד התוקפן ניתנו בונוסים, נקודות. נפלא, גיחך אזולאי. היה אפשר להבחין שידו של איציק על העליונה, הוא לא היסס לתקוף את זיוה בכל תחום שעלה על דעתו, צורתה החיצונית, עברהּ, משפחתה, הכול היה לגיטימי ומשמעותי לתקיפה. זיוה המגושמת השתדלה לפענח את הנאמר, לא תמיד מוצאת את התשובה המתאימה. אזולאי עקב אחר הנעשה בהנאה הולכת וגוברת, וכשהיה נדמה לו שזיוה מתאוששת, הוא מיהר לצדד באיציק. זיוה אספה כוחות, לעלעה תשובה מגומגמת והמתינה שוב להשראה. איציק ניצל את ההפוגות למתקפות חוזרות, יורה חִצים מדויקים שנחתו במטרות המסומנות. הוא טען שלא סתם אבא שלה ברח לאמריקה, אם היא תסתכל על עצמה טוב במראה – היא תבין בדיוק את הסיבה.

"נראה לך שהוא יחזור פעם?"
"כן, למה לא, ביקרתי אותו בקיץ. הוא תמיד מדבר על הארץ, מתגעגע."
"בקיץ עוד יש לו כוח לסבול אותך, אימא שלך קורעת אותו אם לא, אבל את האמת, כמה זמן הוא היה אִתך, רוב הזמן הוא בילה בלאס-וגאס, לא?"
זיוה התחננה שישתוק. אזולאי צחק. זיוה קיללה אותו, החטטים שבפניה הופכים לשלפוחיות. משכתי בזרועו של אזולאי.
"בוא נעזוב אותם," ביקשתי.
הוא התעלם. עייפות תבוסתנית לחצה על מצחי, מכבידה עליו כמו תבנית פלדה. איציק וזיוה החישו את צעדיהם, מסמנים לאזולאי בגב היד שיתקדם.
"אנחנו שם," הם הורו על המדרכה המתעקלת במעלה הרחוב. "אתה יודע איפה, זה פתוח שם עכשיו," ריסיו של אזולאי רפרפו, נענים לקריאה.
איציק וזיוה השמיעו קריאת צהלה. היה בהם משהו פתייני ונואש.
"נו…" הם דחקו בנו.
אזולאי אמר להם שזה בסדר, שיתקדמו, אנחנו תכף ננוע לעברם. הם נעלמו מעינינו. נשמתי לרווחה.
"מה יש לנו ללכת אחריהם, נראה לי סתם בזבוז זמן, תן להם להיות לבד, לפתור ביניהם את הבעיות שלהם," מחיתי.
אזולאי נשען על גדר בטון. נערה כבת שש עשרה חצתה את מעבר החצייה. מאחור היא הייתה רזה להפליא, מלפנים היא נשאה בטן תפוחה.
"היא בחודש השישי, ראית?"
"מי יגדל את הילד שלה?"
"היא. בקרוב אצל איציק וזיוה. נראה לי שהם יתחתנו, עוד תראי," הוא פלט.
"זה מה שעושים כאן, מתנפחים, מביאים ילדים ומתחתנים, בלי קשר לאהבה, התאמה?"
"אני בן עשרים ואחת, ואני לא בכיוון. הנה הם חזרו, הם לא יזוזו בלעדינו, בואי."
אישה סתורת שיער נשענה על שרפרף באחת החצרות. היא אחזה תינוק בגודל ננסי, שחררה כפתור בחלוק הבית שלה וחלצה שד תפוח. הזדעזעתי קלות. אנחנו לא בהמות, אפשר להניק גם בבית. צעדיו של אזולאי התרחבו, פיגרתי אחריו מעט. הוא כמעט רץ אל תוך בלוק בטון מאורך. מקרר חלוד ניצב בפתחו. אזולאי עקף אותו, מתלונן על המטרד. הוא קיפץ בזריזות, יורד על פני גרם המדרגות שנשא את שנינו אל דלת ברזל נעולה. הוא התנשף קלות. מישהו פתח לנו את הדלת, ונכנסנו למקלט.
מנורה קטנה דלקה ובלטה על רקע התקרה העירומה, מפיצה אור מסמא ששרף את עפעפיי. התיישבנו על קרטונים קשיחים. הייתי דרוכה בלי להבין מדוע. איציק גלגל במהירות משהו על נייר כסף. הנייר ריצד. זיוה השגיחה על הדלת. אזולאי מתח את צווארו בתאוותנות, סוקר את הנעשה. זיוה צחקה צחוק של תינוקת שאביה מעולם לא נטש אותה. הייתה בצחוקה רעננות שנגדה את תווי פניה הבוגרים. איציק נראה רגוע להפליא. מצת נדלק. נייר הכסף שלח לכל עבר נתזים כסופים. אזולאי היה מהופנט. זיוה פנתה מהדלת, רוצה למסור לכולנו איזה מסר מעודד. אנחנו לא באמת רעים, יש בנו טוב שמתעתד להתפרץ. שאיפה אחת ונזנק אל עבר השחקים. פתאום שמעתי את עצמי צועקת שאני יודעת מה הם עושים, שזה ייגמר רע, ש… הכול נעצר. הלובן בעיניו של איציק לקה בתדהמה. הוא חיפש אישור בעיניו הדרוכות של אזולאי. אזולאי נראָה כמו מי שיושב על חבית של אבקת שריפה.
"למה את סתם צועקת?" ניסה איציק להתעשת.
זיוה רצתה לפייס אותי בזריזות לא אופיינית לה, אומרת בהדגשה: "גם אני נגד זה, אני מה זה מבינה אותך, ממש נגד, אבל מפעם אחת לא מתמכרים, הנה גם אני לקחתי עכשיו."
"זה מסוכן, כולנו יודעים מה הסוף של זה."
"אם לוקחים כמה שבועות רצוף אז כן, אבל פעם אחת."
"אזולאי, אתה כבר נקי, מה אתה צריך את זה?!" פניתי לאזולאי.
"פעם אחת…" הוא התחנן.
"אתה יודע שזאת לא רק פעם אחת, איך בדיוק התחלת?"
"אל תשווי," פישרה זיוה.
"אכפת לי ממנו."
"גם לי אכפת מאיציק, תאמיני לי, אבל פעם אחת מסניפים, קצת טוב, איציק זקוק לזה."
את זאת שזקוקה להפוגה ממנו, כמעט פלטתי. במצבו הנוכחי הוא כמעט רכרוכי, וזה מקל עלייך, תודי.
"אני הולכת מכאן, ותעשה מה שאתה רוצה," הטחתי מול פניו של אזולאי המופתע, מבחינה שבעיניו ניצת זיק של טירוף.
"את לא יכולה."
"אני כן. תפתח לי את הדלת, איציק." איציק לא היה ממוקד כל כך במתרחש. זיוה הפעילה את כל כוח השכנוע שלה כדי למנוע מהומה.
"את בחורה טובה, אני מבינה אותך, אנחנו עושים את זה לכבוד איציק, פרֵדה…"
"זה לא מעניין אותי!"
הסתובבתי בהפגנתיות. אזולאי המבוהל דחף את שנינו אל עבר הדלת. איציק נרתע אחורה. אני זיקית, אני חיפושית, אני רמש מהיר שמטפס אל הרחוב, אזולאי הוא הזנב שלי, שיבוא כבר.
הוא בא.
"את עשית טעות, תביני, הבן אדם עומד להיכנס לכלא, לא נראה אותו הרבה זמן," הוא הסביר לי.
"אם תיקח את זה, גם אני לא אראה אותך."
"אין סיכוי, הם כבר גמרו לי הכול," צער חלף בעיניו.
איציק וזיוה הגיעו אחרי חמש דקות. הם התנהלו באִטיות מרגיזה, ארשת פניהם זחוחה.
"כיף להם, אני יודע בדיוק מה עובר עליהם, ולא נשאר כלום בשבילי."
"ממש עצוב. חשבתי שכבר היית בקטע הזה."
"את מגזימה, פעם אחת."
"פעם אחת…"
הלכנו ללא מטרה מוגדרת. אזולאי לא הפסיק להתלונן.
"את יודעת מה הפסדתי בגלל השטויות שלך?! את יודעת כמה טוב להם, אין, יש דברים שאת לא מבינה."
"אני גם לא רוצה."
וריד עבה בצבץ סמוך לרקתו. עיניו יצאו מחוריהן. זיוה ואיציק שייטו בתוך פנטזיה מרדימה, דומים לשני ילדים שחזרו ממסיבת גן מייגעת, אוחזים חזק ידיים כדי לא להתנתק מעוצמת החוויה. אזולאי קילל בלי קול. עורי סמר, הייתי מבועתת כולי. מונית עברה ברחוב, ואזולאי סימן לה לעצור. הוא חייך אליי חיוך מבולבל והתכופף לכיוון הנהג, שבחן אותו בחשדנות. שטר נתחב אל כף ידי.
"תיקח אותה לגבעתיים," פקד אזולאי על הנהג.
נבלעתי במונית, מתרווחת על המושב האחורי. אזולאי ניסה לשמור על קור רוח, אך המאמץ ניכר על פניו. הן היו סמוקות עד שורשי אוזניו הקטנות. הוא היה מכוער, והבנתי למה אני מעדיפה את שלומי על פניו. אזולאי היה מכוער בכל קנה מידה.
"תיסע כבר, תיסע," הוא הורה לנהג, כמעט הודף את המונית משדה ראייתו.
הפלגנו משם, הנהג שמח לחצות את הרחוב החשוך הגדוש בהולכי רגל מטושטשים. ככל שהתרחקנו הוא התמלא מין עליצות משונה. גם אני התחלתי לפזם לעצמי.
"מי זה?" הוא חקר אותי כעבור כמה דקות בדאגה אבהית כנה.
"הממ…"
"אל תלכי אִתו, ואת עוד בחורה טובה, מגבעתיים… איך הגעת אליו, אני מכיר אותם אלה, אוי ואבוי, השם ישמור, את כמו הבת שלי, תבטיחי שלא תלכי, תבטיחי, נו…"
הייתה כמעט שעת חצות. התקוממתי בלי מילים. הנהג הוסיף לדבר בשטף.
"את ילדה, את לא יודעת לאן את נופלת עם אחד כזה."
"לאן?" גמגמתי.
"אלה עבריינים, אין חוכמות, עבריינים עובדים על בחורות, משחקים אותה נחמדים, אבל את בינתיים הלכת."
"זה לא מדויק."
"על איזה דיוק את מדברת, ילדה!"
הרכנתי ראש, אולי הוא צודק. לא, הוא לא, הוא שטוף דעות קדומות.
ובכל זאת חשתי עמוסה בבושה כמו משאית תובלה. רק שישתוק.
"את נותנת לי את המילה שלך שאת לא חוזרת לשם? תסתכלי עליי, תגידי כן!"
"הוא שילם לך מראש, נכון? בעצם הכסף אצלי, קח."
"אל תדאגי לזה. מה את אומרת?"
הוא עצר. הנסיעה הגיעה לסיומה.
דחקתי בדלת שתיפתח. היא התמהמהה משום מה.
 
 
 
 
23
 
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת