בננות - בלוגים / / שיעור בלט
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

שיעור בלט

 

 

 

 

בשיעור ריקוד אני עץ, אך לא כזה שהיית נח תחתיו. אני עץ עזוב בגינה נטושה, אין בי חפץ. וכשמואסים בי, קוצצים אותי,  רגלי נעה כלפי מעלה,  , ראשי  מתכופף ,  יש לי קשת יפה ומקומרת, בהונות שמתעקשות לרצות, אך לעולם לא אהיה רקדנית, לא אהיה דיאנה .

דיאנה זו, מאובזרת, שיערה הצבוע מסולסל בכבדות,  חולצתה השחורה מהודקת לגופה, וישבנה הבולט והמהודר נע ונד עם קצב הליכתה.

 

"בנות להכניס", כולנו נמתחות ודוחקות אל אחורי הגב ישבן, אגן  .

 

ולי יש המון מה להכניס, אני רחבה, ותנועותיי מתקשות להיות קלילות והמוזיקה הקלסית שדורשת ריחוף, מטלטלת בי נימים דקים, כינור מייבב בתוכי, פסנתר שוטף יערות, ציורי ציפורים  מקשטים מניפה עתיקה, ציוצים נשמעים,  ועדין איני דואה.

 

שפרה עומדת לידי, כל תנועותיה מעידות על אתלטיות סבירה.

 

" בנות להכניס!"

 

ובראש השורה עומדת זוהר הקטנטנה, שמעולם אינה שוכחת תרגילים, שיכרונה התנועתי מעיד על אינטליגנציה מין הסוג בו לא בורכתי. שפרה נמתחת.

 

דיאנה מחייכת. קשה לי להחליט אם דיאנה פתיינית, או אמיתית, חיוכה הרחב חושף בפני טור שיניים סוסי. בין שתי השיניים הקדמיות, מצוי רווח,   שארית האודם האדמוני תומך בחינה  המצולק . דיאנה שולחת לשון זריזה אל עבר השן השמאלית שנחשפת במלוא הדרה , " פלייה" . ותכף נרוץ לפינה ושם נתאמן על הפירואט המפורסם , לרגע העולם מסתובב. עוד סיבוב, ועוד סיבוב, אני מוחקת ומוחקת, רישומים מפוחמים נבלעים ,כל כולי ממוקדת  בנקודה מוזהבת אחת .

" נפלא". מציינת דיאנה.

אך משום מה היא אינה  מקדמת אותי לראש הטור הנע.

" נפלא!"  

 

איני מרוצה מן האופן בו אני רוקדת, והשנאה החרישית שפועמת בי, חורקת שיניים. אם יש משהי בעולם הזה, שאני מתעבת, הרי היא עומדת שם, מול המראה. אם כי גם דיאנה לא נראית לי מאושרת, היא מנהלת את הסטודיו הזה , ביחד עם אימה. פעמים רבות הן רבות ואז מתחבקות, בטח שחשקה נפשה  בקרירה של רקדנית, ומה שמנע ממנה לרחף, הוא ישבנה, אגנה.

זוהר זוקפת ראש גאה , מישירה מבטה אל החלון, שדיי המתמלאים מושכים אותי שוב למטה.

 

" בנות!", תם ונשלם.

 

אני מגששת את דרכי אל עבר המדרגות, חדר ההלבשה ממתין לי. בגד הגוף התכלכל שלי מיוזע, לשפרה בגד בלט בצבע טורקיז , אני מדמיינת ששפרה היא אוקיינוס. אני לוויתן חלקלק באוקיינוס רחב ידיים וכל גודלי , אינו מקור לפגיעות  מורגשת , כשאני חובטת בזנבי ,הים נחצה לשניים, ורק בת דמותי הנערצת חוצה בו כבחרבה. 

 

 

10 תגובות

  1. אביטל, כתוב נפלא!! מעורר הזדהות, והציור של מי?

  2. מצטרפת לדבריה של חני, זוהי פרוזה לירית יפה ,אביטל ,ריגשת אותי

  3. אכן לפני שניגשים לקיים את מצוות התורה: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט 18) כדאי לתת תשומת לב לענין 'ואהבת לעצמך כמו שאת/ה '
    (חכמת חיים א 1)

    • אהוד, מקורה של כל כתיבה בכאב, אחרת היה משעמם. וכן אשמח אם תיתיחס למעשה הכתיבה עצמו.

      שנית, נערות צעירות רוצות קודם כל שיאהבו אותן, בפילוסופיה ההפוכה לוקח להן שנים להתעמק.

      • שלישית אהוד, ( חשבתי כרגע), הנערה בסיפור עסוקה בהקניית ערכים פיזים , שנקבעו על פי אמות מידה חברתיות, אולי אם הייתה עסוקה בבאהבת לרעך כמוך, כל העניין לא היה טורד את מנוחתה, כי היה ברור לה שהיא מחוברת לדברים הפחות נכונים, ומצערת את עצמה לשווא.

        תודה.

        • אביטל, לענין הכתיבה עצמה. אני שואל את עצמי אם הכתיבה בזמן הווה עושה טוב לסיפור שכן יש פער בין לשון המספרת המבוגרת לבין גילה של הילדה הדוברת בסיפור. תנסי בתור תרגיל לכתוב את הסיפור בלשון עבר, תכנסי לעמדת קוראת ותחליטי איזו משתי הגרסאות משכנעת אותך יותר

  4. איריס אליה כהן

    הי אביטל. מאד אהבתי. "בנות להכניס" תמצית ההוויה הנשית.

השאר תגובה ל אביטל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת