בננות - בלוגים / / אני ושפרה כותבות שירים, ואברי?
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

אני ושפרה כותבות שירים, ואברי?

 

 

 

 

 

בעבר כתבתי כאן על אברי ושפרה, ואז הנחתי להם, אבל פתאום הם שבו ופקדו אותי וכתבתי עליהם שוב , אתם יכולים לשוב ולקרוא על שפרה ואברי וגם עלי, מתי שיבוא לי אשחרר  פרקים, אני מודה מראש למי שקורא , ומאחלת לו שנה טובה.
————————————————————————————————————–

בקבוצה שלנו ישבו חמישה ילדים, אני אברי מולי, הדר, אורן ושלום.
 
אורן היה יפה בקנה מידה אובייקטיבי, אבל בקנה מידה אחר נחשב יומיומי , כלל לא הבחנו בכך ששערו השחור והחלק מציל על עיניים ירקרקות .
אולי זה בגלל שאף פעם לא עשה רושם נקי במיוחד, למרות שהיה נקי למדי, ואולי מפני שחי בשיכון משחיר ברחוב המעלות, ובאותה דירה צפופה חיו עוד אחים קטנים ומנוזלים. ובכלל אורן נתן לנו רושם מוזנח, למרות שעל פניו לא היה כזה בכלל.
 
הוא נתן רושם מנוזל, למרות שהאף הקטן והצר שלו, אף פעם לא זלג, הוא נתן רושם רזה עד שדוף, למרות ששגיא מינץ היה רזה ממנו,   השן השבורה שלו בלטה על רקע חיוכו . אולם אנו לא חשבנו שהשן השבורה מעידה על גבריות מסוימת, על מאבקים בג'ונגלים שלא הכרנו. ההפך הוא הנכון. אורן נראה לנו פרוץ למעשים, לכל מה שיקרה או יחלוף ,הרע והטוב עוברים דרכו, ולו אין דעה .  אימו השמנמנה דמתה לתגרנית , למרות שתמיד ליטפה את אורן והגנה על שמו הטוב. אורן לא למד בשקדנות הראויה, אך גם לא הפריע ללומדים האחרים , הוא היה תלמיד בכיתה, נוכח בקריאת השמות, מרים כיסא בסוף היום , חולף ברחובות, מפריח בדיחות על רקע המדרגות המטפסות ברחוב המעיין , בועט בכדור, אך לרוב לא מבקיע, נוגח, לפעמים משחק כדורסל.
 
יש ילדים כמו אורן, אין להם השפעה סביבתית, אבל איך שהוא הם חיים ונושמים בצידי הדרכים.
 
 אבל אורן ישב בקבוצה שלי, שולחן אחד מולי, והוא החליט שלקבוצה שלנו יקראו קבוצת " שרגא".
 
לדעת אורן לכל שחקני הכדורגל הגדולים קוראים שרגא , וכל ילד ראוי שיקרא בשם שרגא. במיוחד נחמד לקרוא כך  לבנות. למולי הוא קרא שרגא טפלניסקי, להדר שרגא בר,  לי הוא קרא " שרגא צחקוק" .
 
אורן טען שכשאני צוחקת הראש שלי מסתובב ואני מקיפה את כדור הארץ, ככל שהוא אמר לי את זה יותר, כך התעקשתי לסובב את הראש שלי יותר ויותר , רציתי שמישהו יבחין בי, שיש בי משהו מיוחד שאני מין פייה צחקנית ועליזה, למרות שחשתי כבדה עד דמעות.כל הילדים הסכימו עם אורן, סוף , סוף,  קיבלו באהדה את הרעיונות שלו, ולאף אחד לא הפריע השם הזה" שרגא" ובמיוחד ההברקה של אורן לגבי: הרעיון שמעתה יכנו אותי " שרגא צחקוק".
 
מהרגע שהפכתי  " לשרגא צחקוק" הופנו כלפי המון עיניים, והמבט המזלזל ששט בהם הפך למשועשע ואוהד. אפילו אברי,הבדרן של הקבוצה, נהג להפריח לעברי בדיחות , ואני התאמצתי וכל  בדיחה העלתה מיד חיוך גס על שפתיי, מיד אחר כך הזדחל  צחקוק קטן ונבוך ואז נשמע  קול רעם גובר, ולבסוף הייתי משליכה את ראשי אחורה ומקיפה את כל כדור הארץ לפחות שבע פעמים רצופות.
 
אברי היה הכוכב שלי, ולי היו פני לבנה, ידעתי שאני יפה, אבל כמו אורן , גם ליופי שלי לא הייתה כל השפעה .
 
בטח שהוא לא השפיע לא אברי. ואני אהבתי את אברי . ואברי אהב את שפרה. אני חושבת שהוא לא אהב אותי כי באתי " מיד- אליהו" , ואימא ואבא שלו מאד התנגדו לכך שיהיו להם שכנים "מיד- אליהו". הם חשבו שאנשים שמגיעים " מיד אליהו" חייבים לרכוש דירות גדולות יותר באזורים בהם חיים אנשים כמותם, כמו למשל " בשכונת -התקווה" . אבל הורים שלי התעקשו שנגור בגבעתיים, ואני ידעתי שכל השאיפות האלה שלהם, להתקדם, להגיע למעמד הזה, של האנשים השקטים שמתגוררים בגבעתיים , יצמיחו עבורי רק צרות.
 
 
וכך באמת היה.
 
 
מהרגע שהגעתי "ליד- אליהו" הפכתי לשנואה. זה התחיל מזה שהורים שלי בנו מעקה כפול מפני שחששו שאילן, דני, ונירה , יטפסו על המעקה הקטן ויקפצו למטה. אילן ודנה היו שובבים מאד, נירה הייתה תינוקת, אבל גם היא תגדל וברבות הימים תטפס על המעקה , ולכן רק בגלל שהאמינו שרצוי להיות זהירים   הם
          בנו את המעקה הכפול ,דבר שהרתיח את כל השכנים.
 
הורים של אברי ומשפחת צבי ומשפחת פלדמן כולם פתחו עליהם פה צעקני, הם טענו שהמעקה מכער את החזית של הבניין וחייבים להסיר אותו,ונכון שבאנו משיכון, אבל לא חייבים להמשיך לגור בשיכון ולסגל אורח חיים נלוז כזה, לא כשאתה חי בגבעתיים. אימא שלי רעדה מהם, היא באה מאירופה, וראתה את עצמה כמשכילה, והיה לה קשה עם זה ששפיץ של מעקה מפריד בינה לבין כל המשכילים האלה.
 
לאבא שלי זה פחות הזיז, יכול להיות שהוא רק העמיד פני קשוח, ובעצם נפגע, הוא עמד מול האבא המשופם של אברי ,שנופף מולו אצבע שכמעט הפכה לאגרוף עצבני וככה גבר מול גבר, חזה מול חזה, הוא לא היסס להשמיע את דעתו הנחרצת, על כך שנכון שיש לו משפחה גדולה, ואולי זה מפריע לאבא של אברי, שרוצה בגלל זה לסלק אותו לאיפה שהוא בא, אבל המעקה בנה יבנה ויהי מה.
 
אני ריחמתי על אימא, ותמכתי באבא, אבל הרחתי את הצרות שעמדו להתרגש עלי בצרורות.
המעקה נבנה, וכך גם החומה שהלכה והפרידה ביני לבין כל מה שהתחולל בסביבתי הקרובה. 

http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9210&blogID=161 

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. יופיעו שפרה ואברי מיד ויגידו את דברם , את נקודת מבטם !
    כתוב יפה אביטל, נהנתי לקרוא
    שנה טובה ומאושרת לך ולמשפחתך

    • בחיים לא ריקי, עכשיו תורי 🙂

      שנה טובה לך ולבני ביתך, אהבה יצירה, עושר ואושר , בריאות פריחה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת